כתבתי סיפור לתחרות סיפורים של מעריב לנוער ואני לא כ"כ מצליחה לשלוח אותו אבל שטיּויות,מי שרוצה יכול לקרוא אותו כאן.ש
-
איפה שהוא אני יודעת שאיבדתי את דרכי אבל אני לא פוחדת ממה שיבוא,כי אני יודעת שהחברים והמשפחה תמיד יהיו שם איתי גם כשאפול,הם מה שמחזיק אותי בחיים,הם נותנים לי את הכוח ומעניקים לי שמחה,אז אפילו שאיבדתי את דרכי,אני יודעת שאיפה שהוא בהמשך המסע אני אחזור לדרכי.
זה היה יום די רגיל,הלכתי בבוקר לבית-ספר,פגשתי את אמילי ושתינו היינו בדרך לשיעור הראשון שלנו ,שהוא מתמטיקה.
"את מאמינה על הבוקר מתמטיקה?!"אמרתי לה
"שטויות,זה לא כזה נורא" אמרה אמילי
"ואומרת את זה משהי שבמקרה גם מלמדת תלמידים מתמטיקה"
"יאלה,יאלה בואי כנסי ותשתקי"אמרה אמילי וצחקה.
הכל היה די רגיל עד שהוא נכנס,וכשאני אומרת הוא אני מתכוונת למאט,הוא החביא עליו אקדח והלך לכיוון הכיתה כאילו הכל כרגיל,ואז הוא נתקע בברזיה ונפלטה לו יירה מהאקדח.
אף-אחד לא ידע שזה בא ממנו.כשהמורים שמעו את הייריה הם אמרו לכל התלמידים לצאת לאט לאט לכיוון הדלת האחורית שמובילה החוצה,אבל זה לא מה שקרה,ברגע שהמורים אמרו את זה התלמידים התחילו לרוץ והיה שם בלאגן עצום,אף-אחד לא ידע לאיפה הוא הולך,אני פשוט החזקתי את היד של אדם ומשכתי אותו מהכיתה ורצנו לכיוון חדר ממוגן ושם כבר ישבו עוד תלמידים ובניהם היו אמילי,בינימין,אריאל,גיין,אדם,מאט ואני.
אמילי סגרה את הדלת וכולנו ישבנו שם בשקט ואז פתאום שמענו ניידות משטרה שמילאו את החדר ברעש,ופתאום אדם קם והלך לכיוון הדלת כדי לפתוח אותה"עצור!"אמר מאט והוציא את האקדח ואמר לכולנו לשבת ולא לזוז.
"מה אתה עושה?"אמרתי למאט ואז עוד כמה התחילו לדבר.
גיין אמרה"מי זה המשוגע הזה?"
אדם אמר"תניח את האקדח בצד,מה עובר עליך?"
"שקט!כולכם שקט."אמר מאט,"תשבו ותשתקו"וזה מה שהיה.בזמן שכולם ישבו הסתכלתי עליהם וראיתי את המבטים המפוחדים שלהם.
"אתה"אמר מאט והצביע לכיוון אדם."כן,אתה,קום ותיקח את הסלוטיפ ותחצה את הכיתה לשנים"
אדם קם ולקח את הסלוטיפ האדום וחצה את הכיתה לשנים,צד אחד שלו וצד אחד שלנו"שאף אחד לא יתקרב לצד שלי"אמר מאט.
מאט היה מפוחד,כאילו הוא לא רצה לעשות את מה שהוא עשה עכשיו אבל הוא כבר לא היה יכול להתחרט.
מאט ישב בקצה השולחן של המורה הסתכל דרך החלון וחשב,ואז אני אמרתי "למה אתה עושה את זה?אתה לא אחד כזה,אני מכירה אותך"
"מכירה אותי?!איזה שטויות את כבר מזמן הפסקת להכיר אותי מאז שהתחלת להסתובב על כל החב'רה המקובלים שכחת את החברים הישנים שלך.
היו ימים שלא הייתי מגיע שבועים ללימודים ולאף-אחד לא היה אכפת.שהייתי חוזר אנשים בכלל לא שמו-לב שהחסרתי שבועים מהלימודים,
ואתם יודעים מה הכי גרוע?הכי גרוע זה שאבא שלי היה בא לאסוף אותי מהלימודים והוא היה צריך לראות איך מרביצים ומעליבים את בן האפס שלו מול כולם,ואני מתכוון אליכם אריאל ובינימין.
אתם יודעים כמה כואב זה שאבא שלך מסתכל עליך וחושבת שאתה אפס?!לא,אתם לא יודעים,ממך אריאל אבא שלך תמיד יהיה מרוצה,מהבן הספורטיאי שלו,וממך בינימין אן לך אבא אז אתה לא יודע מזה?"
"מה אתה חושב,שזה כיף שאין לך אבא שזה הקלה?טוב,אתה טועה תמיד צחקו אלי בגלל זה.לא רק אתה המסכן פה."אמר בינימין
דמעות התחילו להציף את עיניי ואז לצאת במהירות,אדם חיבק אותי אבל אני דחיתי אותו והמשכתי להסתכל על מאט,וראיתי שגם עינייו התחילו לדמוע.
"מאט,לא רק לך זה קורה,זה קורה לעוד הרבה תלמידים שלא מבחינים בהם או שמציקים להם,ככה זה התיכון,אבל עוברים אותו,עוברים את השלב הזה ואצלנו הוא מאוד קרוב,גם אצלך,אנחנו בכיתה י"א נשארה לנו עוד שנה אחת.בבקשה מאט תניח את האקדח ותיתן לנו ללכת ותבוא איתנו"אמרה אמילי.
"אני מצטערת"התחלתי להגיד ,אני כ"כ מצטערת על מה שגרמתי לך להרגיש,אני לא התכוונתי לזה בכלל"אמרתי שדמעות מציפות אותי והכאב חזק.
"אני יודע שאת מצטערת,אבל אני יותר."אמר מאט ויצא החוצה לאט לאט וסגר אחריו את הדלת,אחרי שמאט יצא אני קמתי ויצאתי אחריו.
"אביגיל עצרי.אבי עצרי עכשיו,אל תלכי אחריו"אמר אדם.
הסתובבתי לאחור ואמרתי לו"הוא חבר שלי,ואני לא מתכוונת לנטוש אותו עוד הפעם"אמרתי ויצאתי לכיוונו.
מאט הלך במסדרון הארוך של בית- הספר והוא היה טיפה רחוק ממני"מאט עצור!"צעקתי לעברו,מאט הסתובב לכיווני שהאקדח היה טמון בקצה מכנסיו."מה את עושה כאן,תחזרי לכיתה,לא כדי לך להיות איתי"אמר מאט והוציא את האקדח.
"אני לא עוזבת אותך עוד הפעם,אתה יקר לי מידי ואני יודעת שזה לא אתה עכשיו ,תעזור לי להחזיר את את המאט שאני מכירה"אמרתי בעוד שכל הגוף שלי כואב והעצב משטלת עלי .
פתאום מאט התחיל לבכות,"אני מצטער אני לא התכוונתי,אני לא התכוונתי לעשות את כל הבלאגן הזה,אבל פשוט נמאס לי.נמאס לי שמציקים לי ,נמאס לי להיות אפס,אני כבר לא יכול יותר"אמר מאט וירד על ברכיו וכיוון עליו את האקדח."מאט,אתה לא חייב לסיים את זה ככה,אתה יכול לקום עכשיו ושתינו נצא החוצה ונסביר את הכל, ולא יעשו לך שום דבר.אני מבטיחה.בבקשה ממך תקום"אמרתי והתחלתי ללכת לעברו אבל כבר היה מאוחר מידי,שמעתי את הייריה והתקרבתי אליו וחיבקתי אותו והתחלתי לבכות הרגשתי מין מועקה שמציפה אותי.
כולם שמעו את הייריה ובלי שהספקתי להרים את הראש כל מי שהיה נמצא בכיתה היה פתאום לידי.העניים של כולם הוצפו דמעות.
אמילי ניסתה להרים אותי על הרגליים אבל אני לא רציתי לעזוב אותו"עזבו אותי,אני רוצה להישאר איתו עוד קצת,לכו את תצאו לבחוץ."
ההרגשה היתה כ"כ כואבת כאילו הוציאו לך את הלב בניתוח לב פתוח.
כולם התחילו ללכת לכיוון היציאה ואני נשארתי שם מחובקת למאט.
ובאותו הרגע הבנתי שאיבדתי אותו,רק חבל ששמתי לב לזה רק עכשיו
היה שקט השוטרים,מנהל בית הספר והמורים התחילו להיכנס לתוך הבית-ספר,ואז הבנתי שזאת הפעם האחרונה שאני הראה אותו.
אמילי ואדם חזרו לבית-ספר ועמדו לידי כמה רגעים ואז העמידו אותי והתחלנו לצאת החוצה.
יצאנו בידיעה שחיינו כבר לא יהיו כמו שהיו,יצאו לכיוון משהו חדש,משהו לא ידוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
