התעוררות.

אני נורא רוצה לכתוב מיליון דברים שעוברים עלי אבל אני מגיעה לפה אחרי כל כך הרבה זמן ולא יודעת מאיפה להתחיל.

סופשבוע שעבר היה מטורף ומלא בהתרחשויות שעדיין מציפות את הלב ואת השיחות. השבוע הנוכחי בצבא היה גם הוא עמוס ומטורף. המעבר מהאימון לקו, הניסיונות להתרגל למוצב שכוח אל בקור של החרמון. וגם החופשה הנחמדה הזאת של הסופ"ש ועצמאות הולכת להיות רוויה ברגשות ומחשבות וחוויות. אני לא יודעת איך לכתוב את כל זה!!!!! 

וגם יום הזיכרון. כאילו, מה? בפעם הראשונה אני לא אכתוב שום דבר? יום הזיכרון הראשון שלי על מדים!!! אתם קולטים בכלל מה זה בשבילי? אולי המעמד הכי גאה ומרגש שיצא לי לעמוד בו. (אולי עד יום הזיכרון כקצינה...)

אני כל הזמן מלאה בריגושים ורגשות. אכזבות ודמעות וצחוק ואהבה ויציאות וחוויות ועבודה ועייפות ואנרגיה והתרחשויות וציפיות. 

כל פעם זה קצת מפתיע אותי וכיף לי לגלות שכשמגיע האביב מגיעות ההתרחשויות. ההתרגשויות. החוויות. כאילו בחורף הכל קופא ושום דבר לא קורה. ובשבועות האחרונים דברים מתחילים לזוז ולגעוש. מהרבה בחינות.

כל מה שקרה וקורה עם סער. ההיפרדות הזאת מהפלוגות בקו. זה קשה. הטלטלות האלה. השוק הזה, לעבור מהבסיס אביבי ורחב של האימון למוצב קטן ישן ורעוע בחרמון שנראה כאילו עכשיו סיימו לצלם בו איזה סרט מלחמה של יום כיפור. זה קשה קשה להתרגל התנאים קשים. זה גם מחשל. הרס"ר אמר לנו בבוקר של ההעברה שכשנגיע לדרום אמריקה אחרי השחרור וניזרק בכל מיני אכסניות או קמפינג או מקומות מסריחים, אנחנו נדע איך להסתדר. כי שירות בגדוד מחשל אותך. זה לא כמו שום דבר אחר. ברגעים כאלה, כמו השוק ההוא כשראינו את המגורים הריקים והמכוערים, או בצפיפות של המשרדים העקומים, אני חושבת על כל החברות שלי מהקורס שמשרתות ביחידות פתוחות וישנות כל לילה במיטה שלהן ומתקלחות במקלחת שלהן. אולי הייתי צריכה גם? אולי אני בעצם הפראיירית הכי גדולה של העולם כשאני טוחנת את התחת שלי בתורנויות, שבתות, תנאים מסריחים וקור אימים במקום לעשות יומיות באיזה בסיס נחמד עם משרדים משופצים ויפים? לפעמים זה צובט בלב נורא. אבל ברגעים קריטיים, כמו... האזכרה של קורנפיין, או כמו להתגאות ברקע האדום שיש לי מתחת לסיכת הכומתה, או כשידיד של זואי שאל אותי 'מה זה הלוק הקרבי הזה?' בגלל שהדיסקית שלי משופצרת מעל החולצה ולא בתוכה... או ברגעים שאני מבינה שמה שאנחנו עושים הוא קריטי. כמו לשמור על המדינה, על אמת, ולא בכאילו. שאם עכשיו קורה משהו בגבול הצפון זה אנחנו, החברים שלי, החיילים שלי שיתמודדו עם זה, וכולנו נהיה אחראיים לדאוג לכל מה שמסביב, בזמן אמת, ולשאת באחריות על התוצאות. אני מבינה שהאחריות הזאת היא לא סתם, והקריעת תחת היא לא מיותרת, אפילו שזה נורא משביז וכל שבוע מחדש קשה-לי-עד-דמעות לחזור לבסיס... זה אמיתי. ואז אני יודעת שהגעתי לאן שהייתי צריכה להגיע. גם אם כדי שאוכל להגיד בגאווה ששירתתי בגדוד לוחם ולא סתם השתעממתי למוות באיזה בסיס של ג'ובניקים כמו החברות שלי שכל היום רושמות בקבוצה שלנו בוואטספ שאין להן עבודה והן לא מבינות למה אני הולכת לישון כל יום כל כך מאוחר ומה לעזאזל כבר יש לנו לעשות במשרד בשעות האלה? אני שולחת להן תמונות של המוצב והן לא מבינות... הן גם לא יבינו... וזה לא נכתב בהתנשאות חלילה. אני יודעת ובטוחה שכל יחידה חשובה וכל עבודה מכבדת את בעליה. אבל לפעמים אני ממש זקוקה לשכנוע הזה, למה לי להיות הפראיירית של החבר'ה? של הבנות מהקורס? ואני מזכירה לעצמי שהחברים הכי טובים שלי מהקיבוץ, בנים ובנות, עושים כולם אותו הדבר. אוכלים חרא. וכששואלים אותי למה לי להיות קצינה ולתת עוד שנה לפחות אני עונה שאם אמיר ותום וניר ובר ונולית ועמרי ואילון ורועיקי וגל נותנים 3 שנים, והם האנשים שגדלתי איתם מגיל 0, אז גם אני יכולה. ואם לא תרמתי עוד שנה בשנת שירות, אני אתן 3 ואולי 4 ואולי יותר לצבא. כי אנחנו מדברים על שיוויון בנטל אז למה שלא יהיה גם שיוויון בתוך מי שכבר גם ככה התגייס? וברגעים של גאווה, ושל סיפוק, ושל נחישות, ושל אנרגיה, וכשהעבודה משתלמת, וכשמשהו שעשית נראה טוב, וכשמגיע  יום השואה או יום הזיכרון או יום העצמאות ואני יכולה להתגאות שאני משרתת איפה שאני משרתת, כל הספקות נעלמים. ואני בטוחה שיהיו עוד הרבה ספקות בעתיד לאורך השירות, אבל אני גם יודעת שיש לי את התמיכה והחוזק והחוסן והחישול בשביל להתמודד איתם כל פעם מחדש. יש לי את החינוך והערכים שהונחלו בי מהקיבוץ ומהמשפחה, יש לי את הסיפור של סבא, ואת עשרות החברים מהקיבוץ שמשרתים כלוחמים בצבא, יש לי את אח שלי ואת אבא שלי, וכל אלה לעולם לא יתנו לי להכנע ולוותר לעצמי. כל אלה תמיד יזכירו לי שמה שאני עושה הוא חשוב ושאני צריכה להתמודד. לפעמים אני קצת כועסת על אמא, כשאני אומרת לה שקשה לי נורא וקצת נשברת בטלפון או בבית, היא עונה לי ב-'זה מה שרצית אז תתמודדי. רצית גדוד לוחם וזה מה שקיבלת. תתמודדי'. לפעמים תשובה כזאת קצת מעצבנת, תרחמי עלי! אבל לא. ואני מודה לה על כך שהיא לא מוותרת לי ודורשת ממני להתמודד עם מה שלקחתי על עצמי וגם עם מה שמוטל עלי. 

אני יודעת שהספקות האלה יעלמו לי גם ביום שני, כשאעמוד ליד סבא וסבתא שלי בבית הקברות הצבאי בדגניה, ברגע שמחזיר אותם אל האובדן הנורא מכל, אל הרגע שבו איבדו את היקר להם מכל. אני אחזיק לסבתא את היד ואחבק את סבא שלי, אעמוד במדי א' מדוגמים ויפים, עם נעליים אדומות וכומתת נח"ל, אסתכל על משמר הכבוד ועל הטקס ואשיר את התקווה ואת הקדיש ואצטמרר בצפירה, וגם ברגע הזה, לא רק, אני אתמלא בתחושת השליחות והגאווה והידיעה שאני נמצאת בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות. אני אחשוב על כל התופת שסבא וסבתא שלי עברו במלחמות ישראל, על האובדן שלהם וההקרבה שלהם. את ההקרבה של הפרט מול צרכי הכלל. הויתור על הפרטיות, על החיים, על המשפחה, לטובת משהו שהוא גדול ולא תמיד מניב פירות, אבל חשוב יותר מכל דבר אחר. ההתגייסות למלחמות, קורס הקצינים של סבא שהוא כבר איש משפחה, הגיוס שלו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה והניתוק במשך 3 שנים מהבית. ההקרבה של סבתא, הקרבות של סבא, החילוצים והתופת והאימים. אם האנשים הגיבורים האלה, שהם סבא וסבתא שלי, ועוד אנשים רבים וטובים במדינה שלנו, עברו את כל אלה בשביל שאנחנו נהיה כאן, מה זה 3 שנים צבא? מי אנחנו שנתלונן בכלל?! 

אני יודעת שברגע הזה שסבא וסבתא יראו אותי על מדים בטקס יום הזיכרון, ההתרגשות והאהבה שתהיה להם בעיניים שווה הכל. שווה את השבתות והשמירות ותורנויות מטבח ואת הקור של החרמון ואת הצפיפות ואת התנאים המסריחים ואת הנסיעות הארוכות ואת העבודה הקשה והעייפות.

יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. אני ממש חייבת להתאמץ ולהשתדל ולכתוב כאן יותר.