התעוררות.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מהחור בלב, מהריקנות בנשמה, מהדופק המואץ שחונק את הגרון.

מאסתי. מאסתי בהכל. 

אני רוצה שקט, שקט מוחלט. לא לשמוע כלום ולא לראות כלום ולא להרגיש כלום. 

נמאס לי מהדיבורים המטופשים על אקסים ועל הבחישה הזאת בדברים שנאמרו או היו. נמאס לי מהנסיונות הפתטיים שלי למצוא חן בעיני אנשים. נמאס לי מהנסיונות של אנשים אחרים לגעת בי, בכל צורה, בכל הזדמנות ובכל מקום. לא יכולה לסבול מגע על העור שלי. 

נמאס לי מזה שאין אהבה ומלהיות לבד. כי וואלה כמה אפשר? 

נמאס לי מזה שיצאתי רק עם לוזרים. עם אפסים. ילדים קטנים. ועוד כאלה שממשיכים למרר לי את הלב גם אחרי. די אני רוצה שקט.

לא רוצה להתחיל עם אף אחד ושאף אחד לא יתחיל איתי, לא רוצה את ההתחכחויות הדוחות האלה במסיבות, את הפלירטוטים והנגיעות והמבטים. את הסתמיות שבכל זה. אני שונאת את הסתמיות שאני מתייחסת בה לסקס. מה נהיה ממני. זה נהיה עבורי פרט שולי ודוחה. ואני שונאת את זה בעצמי. את מה שהפכתי להיות. את מי שנהייתי. חסרת רגש חסרת אהבה חסרת משמעות. את זה שסער, במקום להיות עוד אקס, מרגיש לי כמו עוד מישהו ששכבתי איתו. את זה שהוא חושב שהוא יכול לשחק בי עם השיחות הטיפשיות שלו. את זה שאני בכלל מתרגשת מזה. למה זה מזיז לי בכלל? לא הרגשתי אליו כלום במעט הזמן הזה שהיה לנו.

נמאס לי מהלילות הבודדים של הסופ"ש ומזה שאני בכלל לא הולכת לדירה שלי בקיבוץ רק כי אני לא רוצה להיות שם לבד.

אני מרגישה שוב כל כך ריקה וחלולה ובודדה ומחוללת. סתם גוף שמתהלך ואוכל ומרזה ונוסע ונושם. אפילו אוויר כבר אין לי. אפילו אלכוהול לא מקהה את החושים כבר. לא מקל על הכאב. אפילו לא גורם לי לשמוח יותר. רק לדבר שטויות ולעשן הרבה. 

אתמול סיימתי ספר יפהפה שנפל לידי במקרה והתגלה כאחד הספרים היפים. מקודם הייתי בצומת ספרים ובמקרה הפכתי ספר אחד כדי לקרוא את התקציר וגיליתי שזה ספר ההמשך. אז קניתי. וגם עוד שניים.

"קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הוא מכווץ אותם לגודל המאפשר לחיות איתם".

- אמנות ההקשבה לפעימות הלב.

אני מתפללת בכל הכוח שכבר אין לי שהשבועיים האלה יעברו מהר. ושאני אפסיק לסגור כל כך הרבה. ושיהיה לי קצת יותר קל. כי הכל הולך לי קשה כל כך. שאני לא אחטוף עצבים מכל שטות ושדברים יעברו לידי בפשטות. שאני אפסיק להתרגש ולהתעצבן ולהעלות דמעות בגרון בכל רגע. שאפסיק ללכת לישון בוכה ולהרגיש לבד. ושמשהו טוב כבר יקרה לי. כי ראבק כמה אפשר להיות לבד.

שבוע טוב.