פוסט אחרון.
למה???כי זאת אני.
למדתי להכיר את עצמי בשנה שנתיים האחרונות טוב יותר ממה שאנשים מכירים את עצמם בד"כ(או לפחות ככה אני מאמינה)
וכל זה היה בזכות ההגיגים, הציורים והפעולות שלי, בין אם בבלוג הזה, בין אם ביומנים אחרים ובין אם בחיים עצמם.
ולכן אני יודעת שמאחר שזו אני, אני תמיד אלך מתישהו.
אני תמיד עוזבת, תמיד מוחקת, מנקה, מטהרת.
ככה אני- אני אף פעם לא נשארת.
התרגלתי כבר לאורח החיים הזה- אני נמצאת במקום ובזהות מסויימת, אני מתחילה במרץ וממשיכה בהיסח הדעת, שוגה פעמים אין ספור, לומדת מטעיות ולעיתים חוזרת עליהן.
ואז- אז אני מרגישה שזו לא אני יותר, אני חוזרת למסע החיפוש שלי אחר הזהות תוך אימוץ של מסכה שונה.
אני מחפשת את עצמי בכל פינה וכשאני מוצאת, אני בוחנת ומאמצת את הזהות החדשה, עד שלבסוף מתברר שגם היא הייתה הטעיה.
אני אף פעם לא אחדול ממסע החיפוש הזה, הרגשות שלי משתנים ומתעצבים בלי סוף, אני מאמצת ערכים, תכונות, דרכים ומחשבות שונות, אני יוצרת דעות ומאחדת את כל אלה מחדש, מגבשת בכל פעם את צורתי הבאה בתקווה שהפעם היא סופית והחלטית, שהפעם היא אמיתית.
ככה אני, כשאני לא מוצאת את עצמי- אני עוזבת.
כרגע, אינלי מקום, לא כאן ולא במקומות אחרים, כרגע אנלא יכולה לעזוב את המקום הפיזי בו אני נמצאת, על אף שכבר גיליתי שזהו לא המקום בשבילי, שזו לא אני.
לכן, החלטתי לעזוב את מקומי הרוחני, זה הנמצא בין דפי הבלוג הזה.
לא שאני אעזוב בכלל, אני אוהבת את הכתיבה ביומן ואני חושבת שבמחשב היא יותר נוחה, אני גם נהינת לפרסם פוסטים, למרות שאני יודעת שאין קוראים, אחרי הכל אני עושה את זה בשבילי ולא בשביל איש, ולכן אני לא מצפה מאיש להעניין.
אולי אפתח בלוג חדש ואולי לא, בכל אופן איש לא ידע על זה וזה החלק הכי טוב.
בקיצור ולאחר כל החפירה- פוסט אחרון, מסכה מתחלפת, אני אחרת.
הבטחה לעצמי: אני אשא עיניים אל השמיים, אושיט ידיי אל הירח, אשא כנפי ואעוף לעברו.
מלים אחרונות:איך מחורר מת???(ואל תשאלו אותי כי אינלי מושג)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
