השבוע הזה היה מאוד לחוץ עבורי.אבל התמודדתי עם הכל כמעט(למרות כל ההברזות), ואני מקווה שזה ישתלם אחר כך.
מחר אני נוסעת לתל אביב, לעצרת לזכר יצחק רבין ז"ל . אירגנו הסעות מהבית ספר, וזה ממש טוב כי רציתי מאוד להיות שם.
אולי כשקשה מתבגרים?מתחילת השנה , כל כך התאמצתי כדי לקבל דברים שרציתי, כמו להחליף ראשיים שאחרי מאבק נתנו לי, כמו העבודה שכל כך רציתי. דברים משתנים כל הזמן , אני יכולה להגיד שהתרגלתי למצב בבית, להתעלמות המתסכלת של אמא שלי, ולעצבים שהיא מוציאה עליי אחרי בית ספר כשאני חוזרת , או בבוקר שאני קמה.אבל אומרים שבסוף יהיה טוב אז למה לא להאמין?. אני מרגישה כל כך חסרת תועלת וטיפשה בזמן האחרון, זו אך ורק השפעה של הסביבה.
התרגלתי לבדידות , מכירים את זה שאתם עומדים בין הרבה חברים אבל בעצם מרגישים כל כך לבד. חזרתי על זה כבר כמה פעמים. כל כך רציתי מישהו מסוים , מישהו שבלי בעיה הייתי משיגה , לא מאמינה איך לא הצלחתי, כנראה לא רציתי מספיק.
עכשיו יש מישהו אחר שאני רוצה, אבל לא מאמינה שזה יתפתח מעבר לידידות טובה שיכולה להיות, הוא גר בשכונה שלי , רחוב מקביל לשלי, אנחנו חוזרים ביחד מבית ספר באוטובוס וברגל עד הפניה שמנתקת בינינו, אבל הוא כנראה עדין קשור לאקסית שלו, ד"א האקסית שלו שתמיד שנאתי בגלל הפרפקטציוניזם הזה שלה, שונאת אנשים כאלה. זה בסדר לשאוף לשלמות אבל לא שזה מתחיל להרוס את ההנאה מהחיים. בכמה שבועות האחרונים אני מסתובבת הרבה עם חברות שלי, קצת מוזר ממה שהיה לפני חודשיים בערך.. האקס שלי התגייס, הסתפר , ובדרך מצא מישהי לצאת איתה.אין בכך הרבה פואנטה, חוץ מזה שאני לא ממש מאמינה איך הוא מצא מישהי לפניי?.
תאמת, אחרי שנפרדנו הייתי בקטע של בנות, קטע קצר שחלף לי מהר, וטוב שכך, כי אם אני לא מסוגלת להשיג מישהו אז למה שאצליח להשיג מישיהי. החוסר ביטחון הזה תוקף אותי הרבה.
אני רק רוצה להיות מאושרת , עדיין.
בעבר היה לי הרבה יותר טוב מעכשיו, עכשיו זה לימודים לימודים, וקצת צחוקים בין לבין המחברות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
