אני כל הזמן מנסה להבין את עצמי. להבין מי אני כבר. מה מניע אותי בחיים. ולעזאעל אני לא ממש מוצאת.
אני כל הזמן מנסה להבין אנשים אחרים. זה קרה עוד לפני שניסיתי להבין את עצמי. היה חשוב לי ועדין חשוב לי להבין את מי שעומד מולי. או מדבר איתי.
ומשפט חכם שהסקתי היום: אתה לא יודע כמה טוב היה, עד שאתה מסתכל אחורה.תחשבו על זה. לפעמים זה יכול להיות כל כך נכון.
הלואי וידעתי מה אני רוצה מעצמי. היום דיברתי איתו עם האקס שלי, ורק עכשיו אני מרגישה שזה עדין פתוח, ורק עכשיו זה מתחיל לכאוב לי, כי רוב הזמן שהיתי איתו ועוד כמעט חודש אחריי פשוט לא הרגשתי שומדבר. כלום . נדע. אני כל כך חסרת רגשות.
עכשיו, היתי צריכה להתנהג אז כמו שאני מתנהגת עכשיו. הזמן לא תואם לרגשות.
דוקא עכשיו אני רוצה לסלוח, לסלוח לעצמי, לרגשות שלי, לסלוח לאחרים, לסלוח לו, לסלוח לכולם.
אני יודעת שאמרתי את זה הרבה מאוד פעמים. אבל קשה לי, החיים גדולים עליי . וזה בכייני , מאוד בכייני, בשביל זה גם יש בלוג.
לא מסתדרת עם הלימודים. לא מסתדרת עם ההורים. לא מסתדרת עם עצמי. אני כל הזמן מרגישה שאין לי למה לחיות. אין לי מטרה. אין לי משהו קרוב שאני יכולה ורוצה להשיג.
אבל למרות כל זה,נדלקתי אתמול על מישהו, שאני לא בטוחה אבל ראיתי את העינים האלה גם באוטובוס בבוקר וחשבתי שהוא האקס שלי,"האיש עם העינים" ככה אני קוראת לו. הוא מתעמל בחדר כושר.
בכלל חשבתי למשך חודש שאניב קטע של בנות, אני עדין, אבל לא רק,אני לא אפרט , לא רוצה שמישהו קרוב ידע על זה, בינתים לא.
גיל ההתבגרות , זו רק תקופה?לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
