העולם כל כך השתנה שלא הייתי "פה" .
מתקפת טרור בהודו, בגדים שונים, אוכל חדשני,טכנולוגיה מתקדמת, אנשים מדברים אחרת.
אני רק שואלת לאן נעלמתי...לאן נעלם כל העולם שהכרתי, האנשים הנחמדים, החברות שכל כך הבינו אותי, התמימות שהתגעגעתי אליה, לאן כל זה נעלם?
הייתי "פה" כל הזמן הזה , בלחץ העצום הזה , אני לא בוכה, כל התקופה המעצבנת של המבחנים האלה, ,לא הייתי במחשב כבר 10 ימים וזה נראה כמו שנים.
ובזמן האחרון, אף אחד לא מבין אותי כבר.
אני מוצאת את עצמי שואלת , החברות האלה?הן באמת חברות שלי.?למה הן חברות שלי.. אנחנו כל כך לא מסתדרות, לא חושבות אותו הדבר על אותם הדברים.. ובעבר התגברנו על זה, אבל היום.. כמו שאומרים זה לא מה שהיה פעם.החברות האלה, הן הדבר היחידי שנשאר לי.
הלימודים האלה.. אני מרגישה כאילו אני חיה בבועה, חייבת לשבור את השיגרה בכל רגע.. ומוצאת את עצמי מבריזה ממלא שיעורים, כי הם מתחילים מוקדם מידי...אני רוצה חופש!!
אני רוצה אותו!! אני רוצה ציונים טובים... ההשקעה שלי כבר לא מספיקה ללימודים ולמבחנים של עכשיו.
מצד שני, המצב לא כזה גרוע, כי בכל זאת אני עושה כמיטב יכולתי , ומשתדלת לשרוד, כבר חודש וחצי בערך בלי סיגריות .
ההתרחקות הזאת מהעולם החיצון.. למרות שאני נוסעת באוטובוסים, מסתובבת בקניונים, אני לא באמת שמה לב מה קורה מסביבי, כאילו הגוף פה אבל הראש בעולם אחר.. בעולם של לחץ.
כל כך התגעגעתי להוצאת הקיטור הזאת, כל כך התגעגעתי למקום הזה שאני יכולה לרשום בו הכול כמעט..
תקועה בעבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
