לכתוב פה מרגיש לי כאילו אני ילדה בת 15 שחושבת שהיא מסכנה ושכל העולם עושה לה רע והיא יודעת הכל ולא באמת מבינה מה זה החיים האמיתיים.
אני גם כנראה לא מבינה מהם החיים האמיתיים אבל אם הם כמו ה4 חודשים האחרונים אני לא רוצה לחיות אותם.
לפני 5 חודשים כמעט 6 הכרתי מישהי, האישה שהכי היה לי כיף לדבר איתה בעולם על הכלהאישה האידאלית בשבילי, האישה היחידה אי פעם שיכולתי להגיד לה שאני אוהבת אותה ובאמת להתכוון לזה (חלק מהסיפור סופר לפני 3 פוסטים) בשבת בערב זה נגמר סופית, בגללי, בגלל שאני בתקופה כלכך מחורבנת שלאויביי אני לא מאחלת כזאתי תקופה, תקופה שלפי ההרגשה הפנימית איבדתי את המשפחה היחידה שלי שנשארה בחיים (כן זאת לא אחרת מאשר סבתא שלי מהפוסט הקודם), אז זה גרם להרבה עצבים פנימיים עם עצמי שהתפרצו על כל העולם וחטפתי על זה בראש ביום כיפור מחברים טובים, נענשתי על הדברים שאמרתי בלי סוף בצבא כנראה שהיא לא הכי נהנתה שהדברים המסריחים יוצאים לכיוונה אז היא כל שבועיים בערך בחודשיים האחרונים זרקה אותי מחדש והתחטה אומנם אבל אמרה ש"זה לא פונה לכיון טוב".
החלטתי לקחת אתץ עצמי בידיים ואמרתי לה את זה שאני הולכת להשתנות רק בשבילה ובשביל שהקשר שלנו יצליח, היא הכי חשובה מבחינתי.
כמובן שזה לא קרה בכלל הסיפור נגמר ומבחינתה כבר יש לה מישהי אחרת, מישהי שסובבה לה את הראש כלכך שהיא שכחה מי אני.
בנוסף להכל אמא שלי קיבלה שיחת טלפון לא כלכך מפתיעה אבל היה בה גורם מפתיע כל שהוא, "סבא בבית חולים" הוא איש חולה מאוד אז זה מובן שזה יקהר זה רק היה עיניין של זמן, עדיין ! למה?
אומרים שזה עיניין של ימים, שעות כשזה יסתיים מאוד בקרוב אני ישאר יתומה מסבא וסבתא.
שמישהו מבוגר יותר ש"ראה" חיים יבוא ויגיד לי שזה לא באמת מה שמצפה לי בעתיד
איבוד משפחה, בגידות, שבר בלב, מוות לאנשים יקרים לי כלכך
כי אם זה כן, אני באמת לא רוצה אותם!! זה לא נעים, זה כואב יותר מכל פצע שהיה לי אי פעם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
