ט"ו באב. חג האהבה של היהדות. כמה מרגש שיש יום שמוקדש לאהבה ובמיוחד כשיש לך מישהו.

פרשת "ואתחנן" נקראת השבת, שבת העוסקת במשה רבינו הרואה את ארץ ישראל, ישנו מדרש שאומר ש"הרי הלבנון" זה בעצם בית המקדש הנבנה מעצי הלבנון.

בית המקדש. לפני כמה ימים רק התאבלנו וצמנו על האובדן בחיים שלנו, שאין לנו אותו. 

חיסרון בית המקדש חי בתוכנו, אין לנו מקום להיטהר עבורו, ללבוש בגדים חדשים, לעלות בחגים לשמוח ולהקריב קורבנות. וכן, גם בצד השלילי- אין עונשים חמורים, אין הבאת קורבנות על חטאים ובעצם- פשוט אין.

חיסרון, אובדן, משהו שהיה לי ואין כרגע נשמע כמו הזוגיות שהייתה ואיננה עוד.

אני באמת מתגעגעת אליו, לתחושה הזאת, לריגושי הבטן, הלב הקופץ והמרקד. המגע. האצבעות ובעצם הכל.

מרגיש לפעמים כאילו אין למה לחיות, למרות שברור שיש..

אני יודעת שלא נחזור, והוא גם הבהיר את זה כמו שצריך בצורה הישירה והפוגעת ביותר. אבל כן, זה עצוב.. וזה ממש מבאס.. 

מקווה למצוא אחד טוב יותר, שיאהב אותי כמו שאני. 

בפשטות ובאהבה. 

חג ט"ו באב שמח!

צאו לחולל בכרמים :)