הערצה חדשה-גם היא משפיעה.

אני בעצם חלק מעוד סטטסיטיקה,הפעם של ישראבלוג.

כל פעם לגלות שאני בורג קטן במערכת,גורם לי להרגיש,חסרת ערך.

ביום שבת האחרון,נסעתי לירושלים,

סתם כזה עם אבא שלי,דוד שלי ודודה שלי.

ובאיזשהו שלב,הלכנו לבקר,את בן דוד שלי.

בן דוד שלי הוא אוטיסט,והוא גדל בבית,עד שבאיזשהו שלב ההורים שלו התבגרו,כלומר הדודים שלי.

והוא עבר לפנימייה שמטפלת בילדים כמוהו,העניין הוא,שכשראיתי אותו,

הדמעות פשוט ירדו,כי לא ראיתי אותו המון המון זמן.

והוא כל כך השתנה,ולא לטובה.

בהתחלה פשוט עצרתי,חנקתי את הבכי,אבל אחר כך זה פשוט יצא,כי כבר לא יכלתי.

והם פשוט לא הבינו,גם אני לא הבנתי בעצם למה בכיתי.

אבל פשוט לא שיחרר ממני,במשך כל היום,הלכתי עם תחושות כאלה מגעילות.

במיוחד,על זה שלא עשיתי את הדבר הבסיסי,לשאול לפעמיים מה איתו,ומה קורה איתו.

והוא פשוט מאושר מבננה,ואני מבינה שאני במין מירוץ כזה אחרי משהו טוב וזה לא נגמר,כי אף פעם לא מרגישים מסופקים.

ונמאס לי כבר מהמירוץ הזה,נגד הזמן.

פשוט נמאס לי,לא אכפת לי שאף אחד לא מבין,אני לא מחפשת תשומת לב,רק לשבת בשקט,שכבר תעזבו אותי.

צריך לעשות סדרת קומדיות על החיים שלי.

זה פשוט לא יאמן.