אהבה בפנימייה- סיפור בהמשכים

מאז אותה פעם שהייתי עם תומאס עברו שבועיים, שבהן לא דיברתי איתו, אפילו לא הסתכלתי עליו, אבל הוא כל הזמן ניסה למשוך את תשומת ליבי וגם היו פעמים שהוא רצה לדבר איתי אך לא נתתי לו. היום זה יום שישי, יום בלי לימודים, וונסה ואני רצינו להתאוורר קצת מהאווריה של הפנימיה אז נסענו לקניון הקרוב (כמובן שהיינו צריכות לבקש אישור בשביל זה).

"מה את אומרת על זה?" שאלה אותי ונסה כשהיא מציגה בפניי חולצה לבנה עם כל מיני קשקושים עליה

"לא כל כך הטעם שלי, אבל אם את אוהבת אותה קחי אותה" חייכתי

"טוב אני הולכת לקופה" היא אמרה בחיוך

בינתיים אני עשיתי עוד סיבוב בחנות לראות אם יש משהו שלא ראיתי ונתקלתי בחולצה מכופתרת משובצת מדהימה בצבע אדום והפסים בצבע שחור

"ונסה אני הוכלת למדוד" אמרתי לה והיא הנהנה לי

מדדתי אותה ובסופו של דבר החלטתי לקנות אותה למרות שהיא הייתה קצת יקרה, אבל בפנימייה יש לנו שעות קבועות בשבוע שאנחנו עובדים בהן וככה אנחנו מרוויחים כסף, אז אם יש לי "עבודה" קבועה (התפקיד שלי זה לנקות את הלוחות של כל הכיתות בסוף כל יום, ונסה תמיד אומרת שזה לא פייר כי לה נתנו לחלק אוכל בקפיטריה 3 פעמים בשבוע וזאת עבודה קשה, במיוחד כשיש הרבה ילדים בבי"ס והאוכל סביר +..) למה שאני לא אקנה אותה?

ונסה חיכתה לי ליד הקופה, שילמתי ויצאנו.

"חולצה יפה קנית" ונסה אמרה וחייכה

"תודה" חייכתי ונכנסנו לעוד חנות

בסופו של דבר יצאנו עם יחסית הרבה קניות לשתינו.

אני קניתי את החולצה המשובצת, 2 סקינים- אחד אפור בהיר ואחד שחור, גופיית סבא לבנה, אולסטאר שחורות גבוהות עם פסים בצבע סגול-בורדו שיוצרים משבצות וחולצה לבנה עם פרצוף מוזר וחמוד עליה בצבע אפור כהה.

ונסה קנתה את החולצה הלבנה עם הקישקושים, 2 סריגים, 2 סקינים ומגפיים שחורים עם טיפה עקב ממש יפים, רוקיסטים כאלה.

חזרנו לפנימייה עייפות אך מרוצות והלכנו כל אחד לחדר שלה. אני משום מה קיבלתי חדר יחיד בפנימייה בעוד שלרוב הילדים יש חדר זוגי. מי שעם ונסה בחדר ממש נחמדה, קוראים לה ג'סי והיא אחת הילדות הכי נחמדות בפנימייה.

נכנסתי לחדרי בעייפות מוחלטת ולהפתעתי לא הייתי שם לבד, כן תומאס חיכה שם.

החצוף הזה נשכב על המיטה שלי אבל הוא היה ישן? 'הוא כנראה חיכה פה הרבה ונרדם בדרך' חשבתי לעצמי 'מי הוא חושב שהוא?'

"קום!" צעקתי וזרקתי עליו כרית. הוא קם בבהלה, זה היה מצחיק אבל עצרתי את עצמי מלצחוק לידו.

"מי אתה חושב שאתה שתפרוץ לי לחדר?!" כעסתי, ממש כעסתי

"אני מצטער" הוא אמר וקם משכיבה לישיבה "פשוט אני רוצה לדבר איתך, ולא מצאתי דרך אחרת לעשות את זה"

"ממש לא אכפת לי מה רצית" אמרתי והתקרבתי אליו "לחדר שלי, אתה לא מתקרב, הבנת?!" הסתכלתי לתוך עייניו וראיתי שהוא נפגע, ממש לא אכפת לי. הוא שיקר לי ובגלל השקר שלו אני חוויתי את אותו יום דפוק שהיה לי לפני שנים ליד מישהו, בחיים שלי לא סיפרתי על מה שקרה לי לאף אחד, אפילו לא לחברים הכי קרובים שלי, אפילו לא לונסה, ולחוות את זה ליד מישהו היה בשבילי צעד קדימה בתהליך שאני עושה עם עצמי, אבל כמובן שזה היה חייב להיהרס.

"אני לא יוצא מפה!" הפעם היה תורו לכעוס. הוא קם מהמיטה והתהלך בחדרי "אני מצטער על זה ששיקרתי לך אבל מיילי תביני, לא חשבתי שתגיבי ככה, לא חשבתי שזה רציני כל כך" הוא אמר ואני התיישבתי על המיטה שלי

"אני באמת לא חשבתי שתגיבי ככה" הוא אמר והתקרב אליי עד שהפרידו בנינו כמה סנטימטרים בודדים "אני ממש ממש מצטער" הוא אמר ואחרי כמה שניות הרגשתי את השפתיים שלו על שלי

"מה אתה עושה?" שאלתי כשקלטתי מה קורה, נלחצתי מזה. מאז אותו מקרה שקרה לי, אני לא מסוגלת לבטוח בבנים, זה קשה בשבילי.

"סליחה" הוא אמר ויצא מחדרי, משאיר אותי מהרהרת על מה שקרה עכשיו וחושבת על מה שהוא אמר.

אולי הוא צודק? אולי באמת הגזמתי עם התגובה שלי? אבל הוא לא יודע למה אני מגיבה ככה. הכל היה הרבה יותר קל אם רק הייתי מספרת לו, אבל אני לא מסוגלת.

החלטתי להיכנס למקלחת וללכת לישון, אני אחשוב על זה אחר כך, קודם אני צריכה להירגע.

"ונסה!" צעקתי לה כשראיתי אותה בדרך לחדרה והיא הסתובבה

"היי" היא אמרה לי

"מה קורה?" חייכתי אליה

"בסדר מה איתך?"

"יהיה טוב" אמרתי "את יכולה לעשות לי טובה?"

"מה?"

"דברי עם מיילי תבקשי ממנה שתסלח לי"

"תומאס אני לא יכולה לעשות את זה" היא אמרה "היא צריכה להגיע למסקנות לבד לא שאני אגיד לה מה לעשות, חוץ מזה שמגיע לך שהיא כועסת עלייך"

"אני יודע" אמרתי "אני יודע שיצאתי מטומטם אבל בבקשה ונסה, אני לא ידעתי שככה היא תגיב"

"אני אנסה לדבר איתה, אבל אל תצפה ליותר מידי" היא אמרה "היא מאוד עקשנית"

"תודה תודה תודה!!" אמרתי וחיבקתי אותה

"תגיד, סתם שאלה" היא אמרה ואני הנהנתי "מה הקטע שלך איתה? אתה רוצה אותה? למה כל כך אכפת לך מזה שהיא כועסת?"

"להגיד לך את האמת, באמת שאני לא יודע" אמרתי "אני רק יודע שאני לא יכול שאנשים כועסים עליי, זה פאק שיש בי"

"טוב" היא אמרה "אני אדבר איתה"

"תודה ונסה" אמרתי והיא הלכה.

קמתי בערב, בשעה 9 בערך. החלטתי לקחת את האייפוד שלי ולצאת לשבת קצת בחוץ, לחשוב ולנקות את המחשבות שמטרידות אותי.

לבשתי סקיני בהיר גופיית סבא לבנה ומעל סווצ'ר גדול ומחמם בצבע אפור כהה, נעלתי את האולסטאר השחור שלי, לקחתי את האייפוד ויצאתי. לא שכחתי לנעול את חדרי כמובן.

בחוץ בקושי היו אנשים, בטח כולם מתנחלים בחדר של מישהו או שפשוט אין להם כוח לצאת החוצה. זה דווקא טוב בשבילי, אין אף אחד שיציק לי עכשיו.

הלכתי במקום הקבוע שלי ושל ונסה וכמו שציפיתי, לא היה שם אף אחד. 'מעולה' חשבתי לעצמי בחיוך.

שמתי את האזניות ולחצתי פליי, המוזיקה התנגנה באזניי והרגשתי בעננים. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלי מוזיקה, אם לא הזכרתי אני מתופפת וזמרת. המורה למוזיקה שלי אומר שאני כישרון גדול.

המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי, ולבסוף הגעתי להחלטה. המשכתי לשבת שם ולשמוע מוזיקה כי היה לי כיף, ראיתי את הגלים מתנפצים על החוף למרות החושך והרגשתי רוגע.

אחרי 10 דקות בערך החלטתי ללכת לחדרי.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי את תומאס כשקמתי מהספסל

"חיפשתי אותך כדי להגיד לך שכולם יושבים בחדר מאור וראיתי שאת שומעת מוזיקה אז לא רציתי להפריע לך" אמר בחיוך "את נראת שלווה ורגועה כל כך"

"כמה זמן היית פה?"

"רבע שעה בערך"

"אתה משוגע" צחקתי "דרך אגב, אני סולחת לך"

"באמת?" שאל בחיוך וראיתי ניצוץ בעיניו

"כן" חייכתי "רק חסר לך אם אתה עושה לי עוד קטע כזה"

"תאמיני לי זה הספיק לי" אמר וצחקנו

"יאללה בוא נלך" אמרתי והלכנו לחדר של מאור, ידיד טוב שלי מי"ב, הוא גם במוזיקה. הוא מנגן על גיטרה חשמלית, פשוט תותח.

כשנכנסנו לחדרו יכולתי להריח את הריח החריף של השתייה ומיד אחר כך ראיתי את מאי, ליה וגיל משחקים בתופסת באמצע החדר מה שהוכיח את טענתי שבטח כולם כבר שיכורים פה.

"מה קורה?" שאלתי את מאור בחיוך

"מיילי!" אמר והתקרב אליי "מה שלומך ילדה יפה?" שאל בחיוך

"אני מעולה מה איתך?"

"גם" הוא חיך "קחי" אמר והביא לי לשתות וודקה רדבול.

בסופו של דבר מישהו ארגן משחק של אמת או חובה המוני, היינו שם בערך 15 אנשים, חלקם שיכורים וחלקם לא.

"נועה, אמת או חובה?" שאל אותה עומר

"חובה" אמרה כשהיא מסטולה לגמרי

"אממ.." הוא חשב "חובה עלייך לנשק את 5 האנשים שהכי מושכים אותך מפה"

וככה זה נמשך עם משימות מפגרות וחלקן גם מצחיקות

"מיילי, אמת או חובה?" תומאס שאל אותי

"חובה" חייכתי

"חובה עלייך לצאת איתי החוצה" אמר ושמעתי כבר את קולות הרקע של האנשים. הסתכלתי על ונסה והיא חייכה אליי חיוך דבילי וצחקתי

קמתי והוא בא אחריי, הלכנו לשבת על ספסל שהיה ליד החדר של תומאס

"למה בחרת דווקא בחובה הזאת?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שתיקה

"לא היה לי כוח להישאר שם" אמר והסתכל עליי "וגם רציתי להיות איתך לבד"

הבנתי לאן הוא חותר, רק שאני לא הייתי בכיוון, האמת שמשהו התחיל להתפתח ביני לבין ג'ייק, הוא בי"ב והוא בכדורסל, הוא נסע עם ההורים שלו לבר מצווה של בן דוד שלו בחו"ל והוא אמור לחזור בעוד יומיים. בינתיים תומאס התחיל להתקרב אליי, כבר היינו ממש קרובים אחד אל השנייה, יכולתי להרגיש את נשימותיו עליי

"ת..תומאס אני מצטערת אבל אני לא יכולה" אמרתי וקמתי

"לא, אני מצטער" הוא אמר

"תראה פשוט יש מישהו שדי התחיל משהו בינינו"

"זה בסדר" הוא אמר כשהראש שלו מושפל "את לא חייבת לי הסברים"

"טוב אז אני אלך" אמרתי לו "ביי" אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי, הוא היה מופתע ויכולתי לראות חיוך קטן על פניו

"ביי" הוא אמר

נכנסתי לחדרי בשעה שלוש בבוקר, עייפה ומבולבלת, פשטתי את בגדיי והחלפתי לטרנינג ארוך עם סווצ'ר גדול ומחמם ונכנסתי למיטה, עברתי יותר מידי ליום אחד.