ישבתי במשרדון שלי ועבדתי בכפוף לאסי. אסי, הוא בחור בן 30, נשוי והוא מאוד מנוסה במכירות. הוא לקח אותי תחת חסותו ורצה לשמוע אותי עושה שיחות ללקוחות. עשיתי כמה שיחות ולבסוף קובי המנהל שלי קרא לי ואמר לי שהוא רוצה לשמוע אותי עושה שיחות. הצלחתי להבין מה הפאניקה שלו. הגענו שניים חדשים למשרד: בחור אחד בשם דביר, ואני. דביר כמעט סגר עסקה ראשונה ואני לא הצלחתי לסגור שום דבר עדיין. כל ה"לידים" שהיו לי סירבו להתחבר ואני נותרתי ללא שום סגירה.

הוא רצה לשמוע אותי מדבר, וכל פעם הוא נתן הערה פה, והערה שם, שממש עזרו ובסוף הוא אמר לי "כרגע, אתה לא מוכר, כרגע אתה מגמגם- הלוקח שם לב לחוסר הבטחון ומנצל את ההזדמנות לברוח ממך," הוא אמר, "אתה חייב לדבר בבטחון- תתעקש שיקשיבו לך גם אם אתה מתחנן, תעשה 'מקרב', זה יעזור לך. לך תשב ליד אסי תלמד איך לעשות מקרב." הנהנתי לו והלכתי לשבת ליד אסי. קובי סימס לי "אל תתייאש". אמרתי לעצמי שאני ממש שמח שהוא המנהל שלי, אבל הרגשתי משום מה שזה לא זה.

מי שקרא את ה"אלכימאי" יודע שיש לכל אחד מאיתנו ייעוד, ושצריך להקשיב ללב בשביל להתקרב לייעוד שלנו. למעשה שמתי לב רק באותו רגע למשהו אחד. זה לא הייעוד שלי. אני יודע בוודאות איפה הייעוד שלי- אבל הוא ממש לא במכירות, לפחות לא כרגע. אני יודע שאני יכול להיות איש מכירות מצוין, אבל אני חושב על זה וכרגע זה לא מה שאני צריך לעשות. דבר אחד אבל שלמדתי בחיי הקצרים הוא שלא מחליטים החלטות כאלו ברגע -אני הייתי צריך לפחות לילה לישון על זה, וכך היה. את ההחלטה כבר עשיתי, אבל רציתי את האישור.

מירב, חברה שלי, הגיעה קצת לפני הפסקת האש הביתה של מבצע עמוד ענן. נתנו לה אפטר כי ידעו שיתכן שהלחימה תעלה הילוך, והיא באה אליי כי היא ידעה שאמה לא בבית. סיפרתי לה שאני עומד להתפטר, וגם סיפרתי להורים שלי. הסברתי להם את הסיבה למעלה. אני יודע שאם אני לא אלך אחרי הלב שלי, אני ארגיש עקצוץ בלב בשנה הראשונה, בשנה השנייה אני ארגיש שאני מפספס משהו ובשנה השלישית אני אדע שהחמצתי את הייעוד שלי. לכן, החלטתי לא להתעלם מהלב- אלא ללכת אחריו.

ביום למחרת הלכתי לעבודה וכל הדרך הלב שלי דיבר אליי כמה הוא מפחד, דיברתי אליו חזרה ואמרתי לו "אל תדאג לב שלי, אני הולך אחרי הייעוד שלנו, אני לא צריך להיות מוכרן כרגע, ושנינו יודעים את זה" והרגעתי אותו בהצלחה. נכנסתי למשרד של קובי וסגרתי אחרי את הדלת והודעתי לו שאני מתפטר. הודתי בפניו על כך שאפשר לי לקבל את הצ'אנס הזה, ואמרתי לו שכרגע זה לא מתאים לי, כי ידעתי שהוא לא יבין על מה אני מדבר כשאני אומר שאני צריך להקשיב ללב שלי. אמרתי להתראות לכל המוכרים האחרים, חתמתי על התפטרות מרצון והלכתי הביתה.

בכנות? משכורת של 12 אש"ח + רכב על החודש הראשון לשחרור זה נפלא, אבל זה פשוט לא זה... היה לי רעיון מדהים שהגיתי בזמן הצבא. רעיון שיכול לשנות הרבה מאוד דברים. לפספס אותו בשביל משכורת ורכב זה נראה לי מטופש- אני ממש אל רוצה שהרעיון שלי "יגנב" ולכן אני צריך להזדרז. אני יודע שהרעיון שלי יצליח.