המחשבה שמחר בבוקר אני יכול להחליט לארוז מזוודה וללכת פשוט מלחיצה אותי. לעמוד בזכות עצמי, לא להסתכל אחורה. ללכת. זה מרגיש לי כמו המחשבה הזו שהיתה לי בזמן הצניחה חופשית "מה אם אני אנתק את עצמי מהמצנח עכשיו". אני יודע שאני לא רוצה לעשות את זה, אבל מה אם אקט של טירוף יוציא ממני את זה? מה אם אני אנסה ללכת עד הקצה?

אני זוכר שכשיצאתי לחפש"ש הגעתי בסביבות 1 בלילה הביתה. ישבתי באוטו 20 דקות. קפאתי. פחדתי לצאת. "אתה עכשיו בזכות עצמך בלבד" אמרתי. איזה משפט מפחיד זה. זה ממש מפחיד לדעת שכל טעות שאני עושה, אני לא אשפט עלייה, אני לא אקבל ריתוק, קנס או מחבוש- אני פשוט אצטרך לשלם עלייה מחיר אמיתי, ואולי אני אפילו לא אלמד לקח.

מפחיד... זה מפחיד שמחר בבוקר אני יכול לסגור את שאלטר הקשרים שלי, לנתק את הפלאפון, להסתגר בבית ושאף אחד לא יוכל ליצור איתי קשר. אני פשוט יכול לנעול את הדלת בחדר שלי ולשבור את המפתח בתוך הדלת, אין יוצא ואין נכנס. 

ובין הייאוש, ישנה תקווה.

זה גם משמח אותי שאני אדם חופשי. יש לי את החופש לבחור. אני יכול לקום וללכת, כשרע לי ולא טוב. אני יכול לבחור לא להיות במקום שאני יודע שהלב שלי אומר לי "זה לא מקומך".

אני יכול לבחור לא ללמוד, כשאני רואה שמה שאני לומד זה רק איך לעשות רע. 

אני יכול לבחור לנתק קשר מאנשים שאני לא רוצה להיות בקשר איתם, כי הם רק פוגעים לי בחיים.

אני רוצה לפתוח עסק. אני רוצה לגדול ולהצליח ולהיות חזק וחכם. אני רוצה להיות איש העולם הגדול. אני רוצה אוזניית בלוטות' ולדבר בטלפון ושאנשים יראו כמה אני חשוב. אני רוצה לתרום ושיוקירו על כך! אני רוצה להיות מהמנכלים האלו בחליפות שיש להם משרד עם נוף ליד שכולם רוצים להזמין אותם לארוחות צהריים כדי לשמוע את דעתם. אני רוצה להרצות בפני אנשים על ההצלחות שלי. אני רוצה להיות איש העולם הגדול. וכאן התקווה, שזה לא יכול להגיע כשאין לי חופש. אני אדם חופשי, וגם אם זה קצת מרתיע, אני מודה לאל על כך.