אני לא יודע איפה להתחיל. בכנות חשבתי שזה עומד להיות הרבה יותר קל. כלומר, מה הבעיה לכתוב פה-ושם קטע קטן? אז זהו. זה לא כזה פשוט מסתבר.

אני כבר לא ילד בן 14 שכותב בלוג חמוד שכל החבר'ה שלו יראו- היום ברוך השם יש פייסבוק שימלא את כל השטויות האלו, וזה לא שאני ממלא אותו יותר מידי, אולי כי הצבא הזה "מוציא ממני אנרגיות" אולי סתם כי אני עצלן, אולי כי אני פשוט מבין שיש לי דברים טובים יותר לעשות.

אולי כדי להתחיל בהווה, מידי פעם לקפוץ לעבר וקצת לדבר על העתיד. יתכן מאוד שזה מה שאעשה. כן! זה רעיון נפלא. נתחיל ממקום קרוב מאוד להווה ה-14.9.2012:

אני חייל, קרוב יחסית לשחרור. נותרו לי עוד 3 חודש(כיום נשאר רק חודש תמים) והנה הגיע יום חשוב לא פחות מהשחרור, שייחלתי לו בכל השירות שלי, טקס מצטיינים.

זה התחיל בהתכתבות תמימה בין מפקד היחידה למפקד שלי:

חנן:"שלום, מצטיין המחלקה שלי לראש השנה התשע"ג הוא בר שופן, על כך שמאז שעבר למחלקתי המחלקה השתנתה לטובה."

...(יש המשך, אולי יום אחד אספר גם עליו)

מפקדים חיילים ומשפחות יקרות,

מצטיין בשביל הוא זה המקבל משימה בחיוך, מבצע אותה ברמה הכי גבוה אואף יוזם מעבר למה שנדרש ממנו ו- הכל באופטימיות מתמדת. כך הוא מוביל אנים אחריו וגורם לכולם להירתם לאותה מטרה.

השאלה העיקרית היא מה מניע אותו?

ועכשיו שאני מתסכלת על המצטיינים אני רואה את כל האנשים שיושבים מאחוריהם, אני מבינה טובה מאוד מאיפה אנחנו שואבים את הכוחות והמוטיבציה.

מוטיבציה היתה מכלול התהליכים אשר מעוררים, מכוונים ומשמרים את ההתנהגות לעבר מטרה מסויימת. ואתם כל האנשים שיושבים פה, לכם אנחנו צריכים להגיד תודה- 

תודה למשפחות שהנחילו בנו ערכים, אהבה למולדת ושאפה למצויינות.

תודה למפקדים מעוררי השראה שחילקו לנו אתגרים מלאיה עשייה והאמינו בנו.

תודה לחיילים וחיילות שהופכים אותנו לגאים וגורמים לנו לרצות לעשות המון למענם.

תודה לחברים שמקיפים אותנו באהבה ותמיכה.

לא היינו מגיעים להישגים אלו בלעדיכם, אתם- אלה הממלאים אותנו בכוח להמשיך ולהצלייח.

אסכם בקטע קצר:

 חשוב לדעת שלא מספיק לדבר, צריך גם לעשות.

לדעת שבשביל להצליח צריך גם לנסות.

לדעת להתמודד גם כשנראה מאוחר, לדעת להמשיך ללכת ישר

לדעת שאני זה לא כולם

לדעת שאף אחד לא מושלם.

לדעת תמיד לעמוד בדרישה ולשאוף קדימה לעבר פיסגה חדשה.

שיהיה לכולם חג שמח ושנה נהדרת מלאה במימוש עצמי, הצלחות והמון נחת ואושר.

בחזרה להווה:  היום, 16 באוקטובר 2012. אני יושב במיטה שלי, בחדר שלי בצבא, עם הלפטופ. סגרתי את הווילון שאף אחד לא יראה מה אני עושה, למרות שרק עדיאל ישן מעליי כרגע ומשלים את העונה הקודמת של "חטופים". סאן ורז הלכו להתאמן בלוטר כהרגלם, אבל אני מעדיף את השקט שלי.

אני ממש לפני שחרור. אני חסר סבלנות ברמה מטורפת. כל יום חנן שומע אותי לפחות 10 פעמים מדבר על זה ששבוע הבא אני צריך להשתחרר. אני לא מבין איך הוא לא שיחרר לי איזו לאטמה עד עכשיו, אני הייתי משחרר לי אחת . סה"כ הוא מאה אחוז. הוא עזר לי המון ואני חייב לו המון. אני מקווה שבעתיד אוכל לגמול לו על כל הטוב שהוא נתן לי.

הכוונה בבלוג... אין לי מושג מה הכוונה, אולי זה לתת לעצמי במה לכתיבה משוחררת, אולי זה בגלל הרצון לתעד את מה שעברתי ואת מה שאני עובר, אבל אז בטוח לא בלוג-פייסבוק. מאידך, אני לא מסתיר את הזהות שלי: קוראים לי בר שופן, אני בן 21 ויש לי חברה כבר שנתיים וחצי שקוראים לה מירב- היא מקסימה ומדהימה. אני לא מסתיר את הבלוג הזה כי אם הייתי רוצה פרטיות הייתי משאיר את הבלוג על הדסקטופ שלי ללא גישה לאף אחד. הטקסטים שיהיו כאן הם שלי ורק שלי, אבל אין לי שום בעיה לחלוק אותם עם אחרים. 

צר לי שאין כאן מסקנה, אני פשוט לא מצליח להגיע אליה. זה לא זורם לי. אבל לא נורא- זה דרך נהדרת לטעמי לפתוח את הבלוג הזה.