נמאס לי משירים של בחורות עם מבט נוגה שמקשקשות על הסתיו האחרון שבו אהובן התעלס איתן על מצע של ורדים ופתיתי קינמון.
לפעמים יוצא לי לזפזפ משיעמום בטלויזיה ולנחות על עוד קליפ בצבעי פסטל שמזכיר לי כמה ,במציאות, זה פשוט לא עובד ככה.
בדרך כלל, לב שבור מייצר הרבה אגרסיות והלקאה עצמית ,או לחלופין, הטחת נבוטים ארסיים של יא-בן-זונה-מה-עשית-לי (ולא 'הו אהובי השארת אותי לבד ואני חווה את הבלוז').
שונאת קיטש.
ואם כבר קיטש ,לפחות כזה שיימס לי על הלשון כמו ריבוע שוקולד חלבי וישאיר לי טעם של עוד.
איכשהו מרגיש לי שהכל נשמע פשוט אותו הדבר. קישקשתא להמונים.
פסנתר מייבב בעלטה מוקפדת.
תאורה מוצללת ושמלת נערת כפר או עירום מלוטש אחרי דיאטה ממושכת כי 'מצלמים אותי לקליפ'.
אני פשוט לא מאמינה להן.
אז איך עושים את זה?
יש לפחות 2 דרכים אחרות שצצות לי כמו פופ-אפ במוחי המקושקש:
א.דגש על המילים.
כלומר, הלו, יש זיליון ורסיות לדבר על אהבה אבל הרעיון הוא לגרום לי,כמאזינה, או לכל אחד אחר-להאמין. פה נדרשת כנות וחפירה פנימה.
יש בקידמת הבמה המוסיקלית הרבה אנשים שפשוט נדמה שהם לוקחים מילים אפויות היטב וממחזרים אותם אל תוך שבלונה מוכרת וידועה שמוקפת צמר גפן וורדרד כי זה קליט. כי זה מוכר. כי זה ללכת על בטוח.
תנו לי קצת בשר!
לצורך העניין, דוגמא:
'היום מתחיל בשחור
קשה לעצור
מה עובר עלי
ועוד מבט לאחור
שלך אלי'- רוני סופרסטאר.
היום מתחיל בשחור קשה לעצור-
למה קשה לעצור? ואיך היום יכול להתחיל בשחור? האם יום אינו אמור להיות,עוד משחר ההיסטוריה, ובכן-בהיר?
אבל אה...כאן אולי ניתנת לנו האופציה להאמין שהבחורה עושה האנשה כי היא מרגישה חרא.
אז למה לא לאמר- היום מתחיל חרא?
כי צריך פואטיקה....? אז תשתמשי בפואטיקה!
אבל שוב,
שחור מתחרז עם לעצור וזה כלל שאסור לעבור אם רוצים ליצור
עוד שיר פופ ונעבור לשורה הבאה:
ועוד מבט לאחור שלך אלי-
טוב אז קודם כל אין שום הגיון במשפט הזה.
הסדר יוצר בלגן. כלומר, אוקיי, צריך חריזה. צריך שיהיה קטצ'י. אבל למען השם ולמען הסדר הטוב:
עוד מבט שלך לאחור, אליי. (לכל הפחות).
אין פה חלילה התנשאות. אבל כן, זה מרגיז, הקלות הבלתי נסבלת של העשייה הזו.איך אמר אריק איינשטין?
'כל אחד רוצה להיות זמר'.....
כל אחד רוצה.
מילים יכולות לקחת את המבצע למקום אחר לגמרי, חזק יותר, אם רק יהיה לו מספיק ביצים לעמוד עם האמת שלו במקום עם נצנצים ותפאורת רקדנים עם כוריאוגרפיה עמוסה שבאה לחפות על כך ש...ובכן, הוא כותב חרא.
אביב גפן ,למשל, מבחינה ווקאלית אינו שיא השיאים. זה מובן וידוע גם לו, על פי הצהרותיו.
אבל הבן אדם יודע לכתוב. הבן אדם יודע לשים אמיתות ולחרוז אותן, אם צריך. אבל באופן מסויים שמתעלה על כל זמרת ששרה במבט נוגה ויכולה להגיע לסופרן.
הטריק הוא בכנות. באומץ. בנכונות.
ב.לדעת פחות או יותר לאן אנחנו מכוונים כמאזינים ולאן הם מכוונים כיוצרים.
אני אשת-מוסיקה-קלאסית-טיפוסית-שנולדה-בעשור-הלא-נכון.
ואני אוהבת אקוסטי בדיוק כשם שאני אוהבת דיסטורשנים.
אני אוהבת ג'אז בדיוק כשם שאני אוהבת קלאסית.
אני אוהבת דברים מאוד ספציפיים וז'אנרים מאוד ספציפיים אבל לא מטילה ביני לבין עצמי סנקציות לגבי סגנונות אחרים.
אני יודעת מה אני לא אוהבת לשמוע,אבל בגדול נגד ההצהרה 'אני שומע הכל, אין משהו מסויים שאני אוהב לשמוע'.
כי,כאילו, אתה אוהב לראות גם את כל התוכניות בטלויזיה? אתה אוהב להזדיין עם כולן? אתה אוהב לאכול את כל המאכלים ?אתה אוהב את כל האנשים?!
אני חושבת שכמו שהסביבה שלנו מגדירה אותנו, אותה סביבה שנבחרת ברוב המקרים על ידנו ובמקרים אחרים על ידי השתלשלות אירועים כאלה ואחרים, הרי שזה סוג של זנות להגיד 'אני שומע הכל' ומכאן להמעיט בכוח של המוסיקה ובערך החשוב שלה לאדם.כי מוסיקה כן משנה ושינתה אנשים. מוסיקה כן גורמת לנו להשתוקקויות וליצרים ולקשת מאוד רחבה של רגות,מחשבות ותחושות.
ברוב המקרים,אנשים שיוצרים מוסיקה ,מבקשים להביע את עצמם או רעיונות מסויימים(חברתיים או לא). והתהליכים שהם עוברים כיוצרים וכאדם משליכים אלה על אלה וניכר אפקט משמעותי בתוצאה המוגשת למאזין.
כאשר לוקחים את השיר ומפרקים אותו מן המהות שלו, הלה הופך להיות עוד סטיקר על מכונית יד שנייה.
היצירה המוסיקלית,גם, אינה מחייבת כלל וכלל מילים.
הרי לצלילים יש כוח אדיר בהשפעתם.
אבל בואו נאמר שיש הבדל בין מנגינות בעלות קונספט רעיוני מסויים או טכניקה דקדקנית שמייצרת רגשות ואקסטזה, לבין מוסיקת 'אומצי-בומצי' שחוזרת על עצמה עם שינויים קלים פה ושינויים קלים שם.
ההבדל הוא בין מוסיקה בעלת כוח לבין מוסיקת מעליות(נעים לאוזן אבל באיזשהו שלב מתחיל לעצבן).
אני לא חושבת שמוסיקה צריכה להיות מושלמת. מוטיב השלמות של המוסיקה, לדעתי, מתאפיין דווקא באי השלמות שלה. בהישברות שלה על מנסרת הרגשות והמחשבות שלנו ובתולדה המחודשת שלה כצבעים חדשים.
אבל ראבאק,
זה כמו שאת 'הטאו של פו' אפשר לכתוב 200,000 פעמים ולתת לו שמות אחרים, זה כמו שמי שהזיז את הגבינה של האחד הוא זה שאכל את הפרארי של האחר. זה לועס וזה טוחן את המוח.
וזה משווק באופן כל כך יעיל שלפעמים קל לנו ,מאוד, גם להאמין.
אבל רק לפעמים.
חייבים לתת לנו קצת יותר קרדיט.
כתיבה היא ערך עליון בעיניי. מוסיקה היא ערך עליון בעיניי.
אז אוקיי, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. נכון לעכשיו גם אי אפשר. אבל צריך לשמן אותו ככה, שלא יחרוק לנו על העצבים.
חלאס עם בחורות נוגות ופן מוקפד בקליפים על ההוא ששכב עם ההיא שבגד עם ההוא והצמיד את ההן על הקיר ושכח לטלפן ואחר כך איחר וביקש סליחה.
ואם זה הרעיון שמוביל את היצירה,
לפחות שיוגש לנו כמו שצריך ולא כבולשיט עטוף צלופן.
*עניין של טעם,עניין של טעם...כן, אבל לחרא היה ותמיד יהיה אותו האפקט-מסריח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
