לכל אחד יש תקופה רעה בחיים.

תקופה שכבר נמאס מהשגרה, נמאס מהסביבה, מהחברה..

עד לא מזמן הייתה לה תקופה כזאת. היא חשבה שהדבר הכי נכון לעשות זה לברוח.

ללכת למקום רחוק מספיק כדי שלא יטרידו אותה המחשבות, הצרות, הבעיות..

אז בואו נגיד ש..

חשיבה? זה לא הצד החזק שלה.

מסתבר שהבעיות לא עזבו אותה, היה לה עוד יותר קשה לדעת שהן לא פתורות והיא לא נמצאת שם כדי לטפל ולהתעסק בהן.

היא חשבה שהיא נהנית, והיא באמת נהנתה. אבל הייתה אצלה אבן ענקית שלא ירדה.

כל היום קיבלה טלפונים מחברים שמספרים על הצרות שלהם.

קיבלה טלפונים של "מתי רואים אותך? אנחנו מתגעגעים.."

במקום להעלות חיוך ולשמוח שהחברים שלה חושבים עליה ומתגעגעים,

היא רק רצתה לברוח עוד יותר. להיעלם.

ואז אחרי יותר משבוע שהיא חיה בסוג של בריחה, היא חזרה סוףסוף.

כשראתה את חבריה, חייכה חיוך ענקי, אמנם מבפנים היא לא הייתה שלמה עם זה.

הצרות-לא נעלמו. הבעיות-לא נפתרו. המחשבות-ממשיכות להציק.

אז.. כשהיא תדע מה קורה איתה, היא תודיע לכם.

יצא לי להסתכל על עצמי בתקופה האחרונה..

לשים לב להתנהגות שלי, לפתיחות שלי..

ואז אמרתי לעצמי "וואלה, השתניתי.." , נהייתי אחת מאלה שלא רציתי להיות.

שאף פעם לא אהבתי.

אולי אנשים קוראים את זה עכשיו ואומרים לעצמם "צודקת, נהייתה מגעילה.."

ואולי יש גם כאלה שיגידו "היא נהייתה ממש חמודה, השתנתה לטובה.."

לא משנה איך אחרים יקחו את זה, אני לא אוהבת את זה.

ופשוט הבנתי שלא צריך להשתנות בשביל אף אחד. פשוט תחיו איך שאתם רוצים, תהיו מה שאתם אוהבים.

יותר מדי נגעלת מעצמי.

פשוט בא לי לשים על עצמי מעיל. להסתיר את עצמי. לא להראות מה נהיה ממני.

ובטח יש כאלה שינסו לעודד ויגידו "תפסיקי אנחנו אוהבים אותך איך שאת.."

אבל עמוק עמוק בתוכם, הם אומרים את זה רק בשביל נחמה. לא לפגוע.

אז.... אל תעשו לי את זה אנשים.

אל תגרמו לי להשתנות. גם אם אני מגעילה, גם אם אני מציקה, גם אם אני הילדה הכי לא סימפטית בעולם.

תנו לי להיות מי שאני. בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם אתם לא.

כי אני אוהבת את זה.