סתכלו אל האופק ..

טוב ; אז האמת היא שאני כבר

הרבה זמן חושבת על הפוסט הזה .

חושבת איך לכתוב אותו ..

איך לנסח נכון ,

ולהיות סגורה על כל משפט שיהיה כתוב בו .

חושבת איך להודות .

איך להסביר את הרגשות והמחשבות ,.

ולמרות הכל - הפוסט לא יצא מושלם .

ואף פעם , אף אחד לא באמת יבין מה אני מרגישה ,

אבל בכל זאת נסיתי .

~~~

אז הכל התחיל בעצם מסתם הזמנה

לבר מצווה של איזה ילד מהשכבה .

ילד שחוץ מלשמוע פה ושם את השם שלו ,

או חוץ מלדעת שהוא הבן של .. ,

לא היה לי שום קשר אליו . !

אבל אחרי אותה בר מצווה ?

הוא כבר לא היה עוד סתם ילד בשבילי .

העניניים התגלגלו .. והכרנו .

בהתחלה זה היה מלא שיחות באיסי ,

ובבית ספר ? - לא מכירים אחד את השני .

אבל לאט לאט זה התפתח ..

משום דבר זה הפך להכל .

זה הפך למשהו שבלעדיו אני מרגישה ריק .

לא לראות אותו יום שלם זה כמו סיוט .

לא לחבק אותו , זה כמו לא לראות את אמא שבוע .

לא לדבר איתו ? זה כאילו העולם נחרב .

זה כואב , זה חסר .

הוא שינה אותי ., אני שיניתי אותו .

הפכתי למאושרת [!!]

גם אם שום דבר לא הולך לי טוב . ~ @

והשאלות שאחרי באו כמו בומרנג .

אחת אחרי השניה , בלי סוף .

בהתחלה זה שיגע .

אבל לאט לאט התרגלתי .

החלטתי שאני לא אתן

לאף אחד להפריד בינינו .

התרחקתי מכולן .

ורבתי איתן ; והשלמתי .

והדברים השתנו מקצה לקצה .

אבל היום ?

אחרי כמעט חצי שנה מאז שהכל התחיל ..

אני לא מצטערת על אף שניה .

לא על הריבים עם הבנות ,

לא על הפחד ,

לא על השינוי שעברתי ,

ובעיקר לא על ה - 27.12.07

היום שבו הכרנו .

בר / שמן / שמני / בוב /

או פשוט הנסיך שלי -

אני אוהבת אותך 3>

ובחיים ,

אבל בחיים ;

לא יעזוב אותך !

[כי אתה , מה שהלב שלי בחר ,

אחרי כל מה שהוא עבר . א-ת-ה ]