אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

ציפיות

ציפיות זה דבר בעייתי. להרפות זה טוב. כשלא מצפים, אפשר להיות מופתעים לטובה. כשמצפים, אפשר להתאכזב. לפעמים הציפיות מבוססות על כיסופים לא מציאותיים, ועל פנטזיות גאולה. להיות מציאותיים זה טוב. אבל גם טוב שיש כיסופים. רק צריך לדעת לשים אותם במקום הנכון, במגירה הנכונה. ולהמשיך לתפקד בתוך המציאות. ולהעריך את האנשים שסביבנו ואת הדברים שיש לנו. ורחמנא ליצלן, גם ליהנות מהם. ולא לבנות על קסמים ואוצרות וניסים ונפלאות, אלא להתמקד בעשייה ובהשפעה שלי על חיי ועל היומיום שלי. אופס, עברתי לדבר בגוף ראשון.

 פירוט-יתר

 אני נורא מפורטת. בדיבור שלי, בתיאורים שלי, בצורה בה אני מתַקשרת. אני יורדת לפרטי פרטים, מפרטת את הדברים הקטנים ביותר, כל פיפס, כל מרכיב ומרכיב, שכנראה רוב האנשים אינם מפרטים, ועם המון מלל. למיטב זכרוני, נראה לי די ברור שנהייתי ככה מאז התפרצות האו.סי.די אצלי, כמובן. עברתי לחיות במימד קצת אחר – בראייה מיקרוסקופית של המולקולות שמרכיבות את התמונה, בפרטים הקטנים הקונקרטיים שלפתע החלו לשאת את כל כובד משקל המציאות, ואני מתעכבת עליהם יתר על המידה. המילה "מידה" מרכזית כאן, כי כנראה באיזשהו שלב קצת איבדתי את חוש המידה, איזשהו חיישן אצלי יצא מכִּיול, המחט השתוללה, העלתה עשן, התעלפה על צד אחד של הסקאלה, שכבה מחוסרת הכרה שנים, ועכשיו מגששת את דרכה בהססנות ובחוסר ביטחון על טווח הסקאלה, כמו נקלעה לארץ לא נודעת, בה היא פוסעת לראשונה, והכי מדאיג כשלא יודעים איפה השירותים. תמיד צריך שירותים נקיים ומצוידים בהישג יד. זה בסיסי. אוקיי, נסחפתי קצת עם המטאפורה הזאת למחוזות לא קשורים. 

בכל אופן, לפני כמה ימים שוחחתי עם אחותי הקטנה והיא סיפרה לי משהו, ואז קצת צחקה, ברוח טובה, על הנטייה שלי לפרט, והציגה את אותו הדבר שסיפרה לי, רק הפעם בגרסה המפורטת יותר – אילו אני הייתי מספרת את זה – עם התייחסות לכל מרכיבי הסיטואציה והסיבות, אחד לאחד.... צחקנו על זה, אבל גם הרגשתי קצת לא נעים. מן הסתם זה לא דבר נורא, לפרט כך, אבל זה יכול להיות גם מעיק, וזה גם פתאום dawned on me שלא חייבים לפרט כך כל דבר. כמובן יש בזה משהו כפייתי.... או אולי לא אהיה קשה עם עצמי ואקרא לזה "דקדקני". מניחה שאני דקדקנית. דקדקנית כפייתית. פשוט שואפת לתאר נאמנה את הדברים בדיוק כפי שהם – למשל, כמו האופן בו פירטתי בפוסט הקודם על המקרה שקרה בחנות... שחזור הסיטואציה...

אגב, מאוד השתפרתי מהבחינה הזאת. הבוסית שלי זרקה לי פעם, מזמן, כשהתייחסה לנקודות החוזק והחולשה שלי, שבעיה מרכזית אצלי היא קושי להבחין בין עיקר לטפל. שאני לא תמיד יודעת להבחין, ומתעכבת על הטפל. כן כן, אני מלכת הפרטים הקטנים, במובן האובססיבי.... אבל כאמור השתפרתי מאוד, וחל שינוי בתחום הזה. וחוצמזה, הנטייה הזאת שלי מהווה גם יתרון בעבודה – מעבירים דרכי הרבה מסמכים ומלל שאעשה הגהה סופית, והרבה פעמים אני מוצאת טעויות.... זה אולי גם קשור לנטייה שלי לראות את השלילי... אז מסתבר שיש לזה גם יתרונות....  

בכל אופן, לגבי פירוט היתר - פעם יותר חפרתי לאנשים על כל הדברים הקטנים שמטרידים אותי. היום אני פחות מרגישה את הצורך (כי הדברים הקטנים פחות מטרידים אותי), ובדיעבד גם מבינה כמה שזה היה.... לא בטוחה מה המילה הנכונה – מוגזם / מעיק / חריג / גבולי / מוזר / לא מקובל / נואש / משעמם / פתטי / אצטרובל (אני יכולה להמשך לנצח).

לא נורא, מכל דבר לומדים.

מו"מ

 אני כנראה לא הכי טובה או מיומנת במשא ומתן... מישהו שהוא a better negotiator than me היה בטח יוצא מהמו"מ ההוא עם תוצאה הרבה יותר טובה – למשל, תדירות יציבה של חילופי אימייל או ווטסאפ פעם בחודש או מספר חודשים. זו תוצאה בהחלט מספקת. במקום זה התחזרתי ורציתי יותר ולחצתי יותר מדי והמו"מ התפוצץ ויצאתי בסוף עם שומדבר. מילא.... גם כך כנראה נקודת המוצא שלי הייתה שגויה.... הרי זוכרים מה אמרנו על ציפיות.... 

(לא נורא, מכל חוויה לומדים)