העיקר הבריאות 2
אז השלשולים והבחילות חלפו להם באותו יום שבת של תחיה, ולמחרת הלכתי לעשות את בדיקות הדם. ביום שלישי בבוקר קמתי לעבודה וגיליתי הודעת ווטסאפ מבוהלת מרופא המשפחה שלי שפוקד עלי להגיע אליו דחוף עכשיו עכשיו בעקבות תוצאות בדיקת הדם. היו לי גם שיחות ממנו שלא נענו (כי ישנתי עדיין כשהתקשר), אח"כ כשהייתי אצלו הוא סיפר לי שהתקשר אלי עשר (!!!) פעמים. היו כמה דברים לא בסדר עם תוצאות בדיקת הדם, אבל מה שהכי הדאיג אותו זה רמות נמוכות באופן מסוכן של הנתרן והאשלגן. בתוצאות הבדיקה היה כתוב ליד הערכים הללו "!panic value", וסימן הקריאה האדום הבהב על המסך של הרופא. ממראה פניו המבוהלות הסקתי שמדובר בהנחיה לרופא להיכנס מיידית לפניקה... טוב, צחוק צחוק, אבל זה באמת מדאיג. הוא אמר לי שזה נורא מסוכן, זרק משהו על כל מיני תופעות שיכולות לקרות במצב כזה (נוזלים שעלולים לעלות למוח, לא יודעת מה - הוא ממוצא אמריקאי והעברית שלו קצת משובשת, כך שאני לא תמיד מבינה כל מה שהוא אומר), אבל אני הרגשתי בסדר, ולכן הסקתי שזו בטח טעות בבדיקה. הוא שלח אותי לעשות בדיקה חוזרת, וגם בדיקת אק"ג בחדר אחיות.
מכיוון שבסניף הזה בדיקות דם נלקחות רק עד שעה 9:00, והיה כבר אחרי, אצתי רצתי לסניף אחר בו לוקחים בדיקות עד 11, ושם גם עשיתי את בדיקת האק"ג. כשאמרתי לאחות שלדעתי זו בטח טעות בבדיקה, היא ענתה משהו כמו - בואי נגיד שאם התוצאה הזו נכונה, זה מפתיע שאת יושבת מולי ככה במצב טוב ומדברת איתי... (יעני, יותר הגיוני שלא הייתי בהכרה, או משהו כזה). אח מתלמד עשה לי את הבדיקה. בהתחלה התבאסתי שגבר עושה לי את זה, אבל הוא היה מאוד נחמד ומתחשב ועדין וגרם לי להרגיש בנוח. לא שיש משהו דרמטי או חשוף במיוחד בבדיקה הזו, רק שמים אלקטרודות באזורים שונים בגוף, וגם באזור החזה כמובן (כי זו בדיקה שמתמקדת באותות החשמליים בלב), אז קצת מעלים את החולצה אבל רק הבטן קצת חשופה.
אחרי שבוצעה הבדיקה הם קראו לרופא שהיה בסניף כדי שיסתכל על התוצאה. הוא לקח את הבדיקה והלך להסתכל על התיק הרפואי שלי, וחזר ואמר שהבדיקה נראית בסדר, ושאלו אכן ערכים נמוכים באופן חריג, ושאל אם היו לי שלשולים לאחרונה. עניתי שכן, והוא אמר שזה בהחלט יכול להיות קשור לזה, ושאשתה מספיק מים ואוכל אוכל מלוח, וגם ציין שזה יכול להיות קשור לתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת (לוסטרל), ובכל מקרה שאחזור לרופא שלי עם תוצאות הבדיקות. האמת היא שבמשך חודש לפני כן העליתי את מינון התרופה, ופתאום התחלתי לחשוב שאולי זה גרם לתופעה הזו, או שבכלל זה מה שגרם מלכתחילה לשלשולים ולבחילות... מצד שני אני שומעת על עוד אנשים שסבלו מתופעות דומות וזה כנראה וירוס אגרסיבי שמסתובב. אבל אחותי הקטנה הלחיצה אותי כשסיפרה לי שבאשפוז יום אמרו להם שברגע שיש תופעת לוואי מסוכנת מתרופה, צריך להפסיק לקחת אותה מיידית, ואפילו לא בהדרגה כפי שבד"כ צריך לעשות. היא אמרה לי את זה רק כדי להפנות תשומת לבי ושאתייעץ עם הפסיכיאטר (מה שגם כך התכוונתי לעשות, אבל הוא לא הגיב למייל שלי ולהודעה שהשארתי לו לגבי לקבוע תור), אבל אני כ"כ נלחצתי שהפסקתי את התרופה מיידית. ואני מרגישה בינתיים בסדר בסך הכל.
למחרת קיבלתי את תוצאת בדיקת הדם החוזרת, ולצערי הערכים היו עדיין נמוכים מדי, אבל במגמת עלייה. רופא המשפחה אח"כ אמר לי שזה אכן קצת עלה אך עדיין לא בסדר, ונתן לי הפניה לעוד בדיקת דם (נמשיך לעשות מעקב עד שיחזור לערכים תקינים) שטרם הספקתי לעשות. שאלתי אותו מה הגורם האפשרי לדעתו, האם רק השלשולים, או שגם קשור לתרופה - הוא ענה שלדעתו שילוב של שניהם. אבל לא היה לנו הרבה זמן לדבר כי היה אצלו עיכוב שגרם לי להיכנס אליו באיחור של חצי שעה והייתי חייבת למהר לעבודה, כי באותו בוקר נפטר באופן פתאומי מישהו בתפקיד בכיר וכולנו היינו בהלם והיו דברים לטפל בהם.
העיקר הבריאות 3
אז כאמור בראשון בבוקר פתאום הגיעה ההודעה על מותו של אדם שהוא מותיקי המקום, אדם שעבדנו איתו על בסיס יומיומי, אמנם לא איש צעיר - בן 72 היה - ולמיטב ידיעתי היו לו בעיות בריאות (לב - ואכן מת מדום לב) - אך עדיין זה היה פתאומי ותפס אותנו בהפתעה ובהלם, ובכאב עמוק. הבוס הגדול והבוסית שלי היו (ועדיין מתאוששים) בהלם מהאובדן הפתאומי הזה, שטלטל את כולנו.
כשהמוות פוגע במישהו ממעגל מכרים קרוב (לא שזה קרה לי עד כה הרבה - להפך, טפו טפו טפו, קרה לעיתים רחוקות. סבא וסבתא שלי - משני צדדים - הם האובדנים הקרובים שלי עד כה), זה שולח אותי למחשבות על אשליית החיים. רגע אחד בנאדם פה, רגע שני כבר לא. נעלם. זה בלתי נתפס. נכון, מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אין מי שנולד ויצא מזה חי, לכולנו ממתין אותו גורל בשלב זה או אחר. איך דבר נורא כל כך הוא גם אחד מאירועי החיים הקלישאתיים ביותר. כולם מתים. אבל זה מה יש. זה מהדברים שאין לנו שליטה עליהם בחיים, והגישה הבריאה היא להתמקד בדברים שיש לנו שליטה עליהם ולהרפות מהדברים שאין לנו שליטה עליהם.
העיקר הבריאות, כבר אמרתי?
העיקר הבריאות 4
עוד לפני שהייתי חולה, לאחותי הגדולה היה משבר בריאותי. היא בהריון בחודש שמיני (ויש לה עוד שני ילדים קטנים), ולפני מספר שבועות פתאום שלחה בלילה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו (שכוללת את כולנו חוץ מאבא שלי - אותי ואת שתי האחיות שלי ואמא שלי) תמונה של הרגל שלה בגבס עם הכיתוב - "במיון עם שבר מאמץ". בהמשך הלילה סיפרה שהיא חזרה הביתה, מנוטרלת מפעילות, לא יכולה ללכת, מתניידת על כיסא משרדי על גלגלים שיש לה בבית עד שלמחרת בעלה יביא לה קביים מ"יד שרה". מיד הצעתי לה שאבוא לעזור לה למחרת, שאקח יום חופש ואסע אליה (מרחק נסיעת רכבת של מעל שעה).
חלק ממי שקורא כאן אולי יודע על מערכת היחסים המורכבת שלי עם אחותי הגדולה, ושאנחנו בד"כ בקושי נמצאות בקשר - לא ברוגז, אלא סטטוס קוו של מרחק בריא. בעבר היא מאוד פגעה בי (בעיקר בגיל העשרה), הוציאה עלי את כל הרעל שלה, לאחר שנים התנצלה, אך אני שמרתי על מרחק ממנה (זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה, פעם אמרתי לה שאני אוהבת ושונאת אותה באותה מידה...) ואני שומרת על סטטוס קוו של המרחק הזה (היא בעצמה עוד הרבה לפני כן התרחקה ממני ומהמשפחה, הריחוק התחיל ממנה, התמקדה בדברים אחרים בחייה). ואפילו שאמרה שהשתנתה ושהיא לא אותו אדם שהייתה פעם - והיא אכן השתנתה - ואפילו שבשנים האחרונות היא כל הזמן מנסה להתקרב אלי - עדיין בכל פעם ששוחחתי איתה, התגובות שלה עשו לי רע, כאילו היא לא הצליחה לגמרי להיפטר מהרוע ומהקור, הערות עוקצניות, שיפוטיות וביקורתיות, לחיצה על נקודות התורפה שלי, נטייה כל הזמן להשוות בינינו, האדרת עצמה, וכהנה וכהנה רעלים נפשיים ורגשיים. אך מצד שני אולי זה גם שילוב של רגישות היתר שלי והפוסט-טראומה מיחסינו בעבר. אבל זה לא משהו שנמצא רק בראש שלי, גם אחותי הקטנה חשה תחושות דומות כלפי אחותי והיחסים ביניהן אינם קרובים. וגם חברה שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלי בזמן התיכון, אמרה לי פעם, לפני כמה שנים, שהיא "ראתה" את אחותי הגדולה בפייסבוק אבל היא פחדה לפנות אליה, כי היא זוכרת עוד מימי התיכון איך היא הייתה רעה...
אבל כשהיא סיפרה על מצבה, היה לי ברור שאני נוסעת לעזור לה במצוקתה. בהריון, עם שני ילדים קטנים ותזזיתיים, עם עבודה דורשנית, והיא גם עושה דוקטורט וכותבת מאמרים, וגם צריכה לדאוג לענייני הבית... ועכשיו עם הרגל... מסכנה... וכפי שגיליתי אח"כ כשהגעתי - גם בעלה לא ממש מתפקד, בגלל מצב נפשי ירוד, ובעצם רוב הטיפול בילדים ובבית נופל עליה. היא מאוד שמחה שהצעתי לבוא לעזור והעריכה זאת. כשהגעתי היא הייתה על הפנים. היא גם בכתה קצת. גם מאוד קשה לה עם בעלה, שבגלל הקשיים שלו (מצב נפשי לא טוב, ובעיות שינה), הרבה דברים נופלים עליה. הוא אפילו הצהיר כשהייתי שם שהוא לא מסוגל לקחת את הילד בבוקר להסעה לגן כי זה מוקדם מדי (שבע ומשהו) ובגלל בעיות השינה שלו הוא לא יכול להתעורר לפני שמונה וחצי. הוא ניסה לשכנע אותה שהיא תמשיך להוריד את הילד להסעה כשהיא עם הקביים, וחלק מהדרך היא רק במדרגות, כאשר היא בהריון וסובלת משבר מאמץ ברגל והמנוחה היא קריטית! הייתי בשוק מההתנהלות שלו. הוא אדם מקסים, אך סובל מבעיות (שאחותי הגדולה כמבון לא סיפרה עליהן בעבר - חוץ מפעם אחת כשנפגשנו ורמזה על הבעיות אך לא רצתה לפרט - כי יש לה קטע של להראות כלפי חוץ שהכל בסדר והכל טוב והחיים שלה נפלאים, keep up appearances). חיבקתי אותה ואמרתי לה שבאתי לעזור בכל מה שתצטרך, ניקיתי וסידרתי קצת בבית, עשיתי כלים, בישלתי פסטה, עזרתי לה להתקלח, וכו'.
למחרת אחותי הקטנה באה לעזור ולאחר מכן אמא שלי הגיעה לכמה ימים.
אחותי הגדולה כל כך שמחה שסוף סוף אני ואחותי הקטנה באות אליה (אמא שלי כל הזמן באה לבקר אותה), שאנו נפגשות, כתבה לנו חצי בצחוק וחצי בעצב - שיש לה אחיות נהדרות, רק חבל שצריך לשבור רגל בשביל לפגוש אותן...
תמיד היה לי עצוב על היחסים עם אחותי הגדולה. אבל לא הכל היה בשליטתי.
אבל עכשיו הרגשתי שכל זה באמת מאחורינו, ושזה לא חשוב עכשיו. שהיא צריכה את עזרתי, שהיא במצוקה, ואני יכולה להיות שם בשבילה. התמקדתי רק בלעזור לה, זהו. והרגשתי שזה שיפר את היחסים בינינו, ושהדמות שלה נעשתה יותר אנושית ופגיעה בעיני (למרות שהיא אדם באמת מאוד חזק נפשית, אבל זה עדיין לא אומר שהיא לא צריכה עזרה ושלא קשה לה), הרגשתי שאני כבר לא מאוימת ממנה. שהיא רכה יותר איתי. ומאז אנחנו יותר בקשר, מתכתבות הרבה יחסית לפעם, הקשר נהיה הדוק יותר.
רציתי לבוא לבקר אותה שוב, אך לצערי לאחר מכן נהייתי חולה ולאחר מכן באה תקופה עמוסה באופן הזוי בעבודה. ורציתי לבוא לבקר אותה לאחר שהלחץ יירד, בחצי השני של חודש יוני, אך עכשיו קשה לי יותר מבחינת פחד בריאותי שלי - אצל האחיין שלי המסכן פתאום צצה פריחה שהתברר שהיא התפרצות של שלבקת חוגרת (סיבוך של אבעבועות שאופייני בכלל לגילאים מבוגרים, מעל גיל 50 או 60, מה גם שהוא בכלל לא חלה באבעבועות, הוא קיבל חיסון כשהיה קטן יותר), ואמנם אומרים שזה מדבק רק במגע ישיר עם הפריחה, אבל בגלל הנטייה שלי לפחד להידבק במחלות (שמאוד נרגעה ואני כבר לא חרדה ונמנעת באופן מוגזם כמו פעם), נראה לי שיהיה לי קשה לבקר אותם. לא שאני יכולה להימנע כל החיים מלפגוש את האחיין שלי... עוד שבוע וחצי הם יבואו להורים שלי, שם כולנו ניפגש לחגוג כמה ימי הולדת משפחתיים שחלים בחודש יוני. אז אין ברירה. אבל אנסה להימנע מקרבה לאחיין. אוף, מסכן...
העיקר הבריאות - חלק 5
אתמול בערב אחותי הקטנה כתבה לי בדיכאון שהיא נפלה ונפצעה ברגל וצולעת עם פצע מדמם (אך לאחר מכן עדכנה שהיא בסדר), והבוקר אמא שלי כתבה לנו שהיא החליקה במקלחת ונקעה את הרגל, ואחותו של בן זוגי שברה את הרגל לפני כמה ימים כשפספסה מדרגה כשירדה מאוטובוס.... אוף... מה נסגר... אני כ"כ דואגת לאנשים שקרובים לי ויקרים לי... איך בדיוק כל האנשים שממליצים לי להביא ילד לעולם חושבים שאני אתמודד עם קיומו של עוד אדם שאדאג לו, ועוד יצור חסר אונים כמו תינוק, כמו ילד... אני מספיק דואגת לכל מי שכבר יקר לי בחיי...
ואחותי הקטנה מאוד מדאיגה אותי מבחינה נפשית, היא בכתה לי היום שיש לה התקפי קניות בלתי נשלטים, קונה בגדים ותכשיטים בכמויות גדולות (אמנם זולים, אך בכמות גדולה שמסתכמת באלפי שקלים בתקופה האחרונה), ואין לה הרבה כסף, היא צריכה לחסוך, היא עובדת מעט כרגע, והתחילה לחפש עבודה עם עזרה מסל השיקום שמגיע לה ממשרד הבריאות בעקבות אחוזי הנכות הנפשית שהיא קיבלה לאחרונה מביטוח לאומי, וסיימה לא מזמן תקופה שנייה של אשפוז יום. היא התחילה לקבל קצבה מביטוח לאומי והיא מפחדת שתבזבז את כל הכסף על שטויות. הנחיתי אותה להגיד הכל לפסיכולוגית החדשה שלה, ובנוסף שנדבר בינינו על אפשרות שהיא תסגור כסף בפק"מ, לפחות שלא יהיה לה זמין בעו"ש, ואנסה לעזור לה בתמיכה נפשית כמה שאני יכולה. היא נשמעה ממש סובלת ואמרה שהיא לא בנויה לחיים האלה ושקשה לה עם הירידות והעליות הקיצוניות במצב הרוח שלה. לדבריה היא לא מאובחנת עם מניה דיפרסיה, אלא הפרעת אישיות גבולית, עם נטייה לתנודות קיצוניות במצב הרוח, לכן היא לוקחת חוץ מהכדורים נגד דיכאון גם מייצב מצב רוח. והיא לוקחת (לצערי) לא מעט פעמים קלונקס להרגעה... ואיזה כדור שעוזר לה להירדם כי היא סובלת מקושי להירדם...
דווקא הייתה לה תקופה טובה יותר לאחרונה, אך כאמור באות נפילות פתאום...
אני מנסה להיות שם בשבילה ולתמוך בה ולעודד אותה כמה שאני יכולה, מקווה שהיא תהיה בסדר.
כואב לי שהיא סובלת כל כך.
היא אמרה לי שהיא חוששת שהיא לא תצליח לחסוך כסף לצאת מבית ההורים, ובלית ברירה היא תמשיך לגור איתם עד שהם ימותו ואז היא תישאר בדירה שלהם. עצוב...
החיים הם דבר שברירי כל כך, העיקר הבריאות, וגם צריך לקחת את החיים בפרופורציות, לא יותר מדי ברצינות, וחשוב גם לצחוק על דברים ולראות בהומור את האבסורד, ולא להיות לבד, ולהיעזר באנשים הקרובים לנו שאנו אוהבים אותם והם אותנו, ולעשות מה שאנו יכולים, מה שאנו יכולים לשלוט בו, ולהשלים עם מה שאינו בשליטתנו. ולהתמקד בעשייה קונסטרוקטיבית, לצד קצת אסקפיזם בריא עם הנאה מסדרות/סרטים/ספרים. ולאכול בריא ולהתמיד בפעילות ספורטיבית כלשהי מתונה לאורך זמן.
עד כאן, חפרתי ברמות קשות
<אייקון של פטיש אוויר משועמם מהמונוטוניות של עצמו>
אייקון של "אני בשוק שקראתם עד הסוף" מהדהד באולם ריק
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
