אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

כתבתי כאן קטע ארוך על הציטוט הזה של הפסיכיאטר והסופר פרופ' ארווין יאלום, והכל נמחק לי בטעות. דווקא הייתי יחסית חדה וממוקדת, וזה קטע שרציתי לכתוב מזמן, ורק עכשיו נחה עלי ההשראה והתאים לי לכתוב על זה.

לא נורא שנמחק. אז אנסה לכתוב שוב, בצורה קצת אחרת.

תחילה, הציטוט:

"אנו יצורים מחפשי משמעות, ועלינו להתמודד עם חוסר הנוחות שבהשלכתנו לתוך עולם שביסודו הוא נטול משמעות. כדי שלא נגיע לידי ניהיליזם, עלינו ליטול על עצמנו משימה כפולה. ראשית, אנו ממציאים מפעל בעל משמעות לחיים, מפעל חסון וחזק דיו, שיחזק את עמודי חיינו. אחר כך עלינו לשאוף לשכוח את מעשה ההמצאה שלנו ולשכנע את עצמנו, שלא המצאנו, אלא גילינו את המפעל בעל המשמעות לחיים - כי יש לו קיום עצמאי, 'שם בחוץ' ".

התובנה הזו, שאני שותפה לה וחשה את אמיתותה בעוצמה מימים ימימה, משפיעה עלי לרעה (לפחות עד כה, בשלב זה בחיי) -  עם חוסר המוטיבציה שלי לעשות דברים, חוסר אמונה בחיים, הדיכאון, האכזבה מהחיים, חוסר המיקוד, התחושה שאיני יכולה להשלות את עצמי כמו שאחרים משלים את עצמם.

וזה מן הסתם גם הרבה ובעיקר עניין של מבנה אישיות - כי יש אנשים שגם שותפים לתובנה שהחיים הם חסרי משמעות מעבר לקיום הפיזי גרידא, אבל זה לא מטריד אותם במיוחד, והם עדיין חשים עניין וסקרנות בעיסוקים ודברים שונים בחיים. למשל, אחותי הגדולה, שהיו לי איתה בעבר שיחות על כך וזה מה שהיא אמרה לי - שהיא מודעת לחוסר המשמעות, וזה לא מטריד אותה, היא לא מתעסקת בזה. או למשל - ארווין יאלום עצמו - הוא אדם תאב חיים ולחלוטין לא דכאוני, למרות שעוסק באופן אינטנסיבי בנושא חוסר המשמעות והשפעתו על בני אדם. אולי כשיש אגו חזק, הוא מספק אמביציה להשגת מטרות למען העצמי. אולי אצלי האגו חלש.

המילכוד הוא, שמצד אחד, אמנם התובנה הזו מן הסתם נכונה, היא אמת - המוח האנושי בנוי לחפש משמעות וסדר במציאות אדישה ופיזית גרידא, על מנת לתפקד ולשרוד -

וכמובן שאני תמיד מסייגת את עצמי, כי כאגנוסטית אני מטילה ספק בהכל, ותמיד אומרת שהדבר הוודאי היחיד שאני יודעת הוא שאני לא יודעת  -

אבל מצד שני - התובנה הזו, האמת הזו, גורמת אצלי להרבה אומללות וחוסר מוטיבציה.

בנוסף, אני מתארת לעצמי שהמאפיין הזה שלי מרחיק ממני אנשים, או שמא אני מרחיקה ממני אנשים, מה שמגביר את התסכול, כי אני חשה "מצורעת"', כמי שמציינת בפני אחרים דברים מעיקים שהם מעדיפים לא לחשוב עליהם, כמי שנמצאת במקום גבולי ומורבידי שהם מעדיפים לא להיות בו.

אז מה אני צריכה לעשות? לשקר לעצמי? אין אצלי מנגנוני הדחקה והכחשה מפותחים כמו אצל רבים אחרים. הרי הדחקה במידה מסוימת היא מנגנון בריא ואף נדרש. בתור התחלה, אי אפשר לחיות את החיים עם מודעות מתמדת ואינטנסיבית למוות. 

איך באמת אפשר לחיות ולממש עצמי וליהנות מעשייה כשיש מודעות יתר יומיומית למוחשיות המוות? וכשיש מחשבות חרדתיות על איך אשליית החיים מתנפצת כשלמשל עלולה לצוץ בעיה בריאותית רצינית, ואז הפיזיות הגמורה שלנו מרימה ראשה, מסיטה את הוילון, וחושפת את המציאות העירומה שאנו מנסים במהלך חיינו להלביש ולהסוות - המציאות של היותנו אך ורק חומר שנשלט לחלוטין בידי חוקי טבע אדישים בצירוף יסוד כאוטי כלשהו, וכל השאר - חלומות ילדותיים.

איך אפשר להיות מודעת לכך ועדיין לקחת ברצינות את החיים ולהאמין במשהו? את הכאן ועכשיו החומק לקראת כליה? 

איפה אתה, מנגנון הדחקה יקר? גש הלום לדלפק הקבלה ותפגין נוכחות!

אולי בהמשך אוכל לקחת את התובנה הזו למקום חיובי ויצירתי יותר, במקום לכיוון המורבידי. ואולי אוכל למצוא נחמה למשל בתפיסה הבודהיסטית... אולי אוכל למצוא מענה למצוקותיי הקיומיות... למרות שאני יודעת שאין בנמצא נחמה של ממש, אין אף בן אנוש שיש לו תשובה של ממש, וכל פילוסופיה היא תולדה של מוח אנושי, וכולנו כלואים באי הוודאות. לכל היותר אוכל לחוש חמלה כלפי הניסיון לתת מענה בשביל שלוות הנפש, בשביל לסבול פחות.

תמיד אני חשה צער על החיים שיכלו אולי להיות לי, על מי שאני יכולתי להיות, אלמלא הייתי שקועה במחשבות הללו, אלמלא תפיסת המציאות שלי הייתה כזו. אני אף פעם לא מרגישה "בתוך החיים", אני מסתכלת על החיים ועל האנשים מהצד.