אתמול כשקמתי בבוקר הרגשתי כזה חוסר חשק ללכת לעבודה, שהבנתי שאין סיכוי שאצליח להכריח את עצמי,
זה היה יום להישאר בבית - גם מבחינת ההרגשה, וגם מבחינת מזג האוויר הסוער בחוץ,
אז הודעתי להם בווטסאפ שאני חולה וחזרתי למיטה ולשמיכת הפוך בכזה אושר ובכזאת תחושת הקלה, כאילו זכיתי במיליונים בלוטו. אושר!!! ספונה בבית ואינעלללל העולם! מתחבאת ושיעזבו אותי בשקט! לו רק יכולתי פשוט להעביר את ימיי או את רוב ימיי בשקט בבית.... הרחק מההמון הסואן.
והיה לי כ"כ כיף,
יום כזה של להתנתק מהחוץ,
לנוח, לסדר ניירת ומיילים, לעשות כל מיני סידורים קטנים שביומיום אני לא מגיעה אליהם, ולאחר מכן להרגיש טוב יותר עם עצמי, גם סיימתי לשכתב שיר אחד.
אם יכולתי להישאר עוד ימים בבית, הייתי ממשיכה לאט לאט עם העבודה על השירים שלי, וקוראת ספרים...
גם התקדמתי עם קריאת הספר "איך להתגבר על דאגות - מדריך לעזרה עצמית על פי עקרונות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי", וזיהיתי הרבה דפוסים שלי, כמובן, בפרק "אסטרטגיות לא יעילות להפחתת חוסר הוודאות":
1. חיפוש כמויות רבות מדי של מידע לפני קבלת החלטה
2. סריקה מתמדת בחיפוש אחר חוסר ודאות - רדאר חוסר הוודאות
3. הימנעות מהתחייבות
4. הימנעות מאנשים או ממצבים חברתיים
5. הימנעות ממצבים (הכוונה למצבים שונים שבאופן בלתי נמנע יש בהם דרגת חוסר ודאות מובנית)
6. דחיינות
7. חיפוש אישור - הימנעות מלקיחת אחריות (הכוונה לצורך לקבל מאחרים חיזוקים ואישורים)
8. לגונן יתר על המידה - הימנעות ממתן אחריות לאנשים אחרים
9. להימנע מהאצלת סמכויות (העדפה לעשות הכל בעצמנו מאשר לתת לאחרים לעשות חלק מהדברים)
10. "מסך עשן" (מציבים "מסך עשן" של סיבות שונות להימנע ממשהו כדי להרחיק מאיתנו את חוסר הוודאות, במקום להכיר בסיבה האמיתית - שחוסר הוודאות בלתי נסבל עבורנו)
11. לבדוק ושוב לבדוק - הימנעות מטעויות (בדיקות חוזרות ונישנות של החלטות, בחירות או דברים שעשינו).
12. דאגה לאחר מעשה (המומחיות שלי).
13. אסטרטגיות נוספות: סמים (לא אני), אלכוהול (לא אני), אכילה רגשית/התקפי אכילה (בינגו!)
וכך, ע"י ההימנעויות השונות, "המחשבה שלא נצליח להתמודד עם חוסר הוודאות משתמרת... כך לעולם לא נגלה שאם נפזר את מסך העשן, סביר להניח שנוכל להתמודד ולפרוח. חוסר הוודאות הופך את ההזדמנות לאיום... הדאגן נמנע מהזדמנויות לצמיחה ולהתפתחות, שבטווח הארוך עשויה להיות להם השפעה עמוקה על תחושותיו לגבי עצמו".
המממממ....
נראה מה הם מציעים בהמשך הספר כדי לנסות "לשבור" את הדפוסים הללו...
אז היום חזרתי לעבודה השכם בבוקר, והיה דווקא יום יחסית בסדר, אפילו שהיה עמוס נורא ועם המון רגעים מאתגרים וכמה אנשים מעצבנים והמון משימות במולטי-טאסקינג ואף נשארתי שעתיים נוספות (חשבתי ותכננתי שאצא בזמן ושאין סיכוי שאשאר בשביל משהו שניתן לדחות למחר - אך כמובן האכפתיות, הפרפקציוניזם והאחריות שלי לא אפשרו לי לצאת מבלי להשלים כמה משימות),
בגדול הרגשתי טוב יותר. היה לי המון הספק בעבודה וזה גרם לי לתחושה טובה, גם אם היו עדיין דברים אחרים שהטרידו אותי, אותה תחושה מתמדת שפחות מתייחסים אלי, שאני יותר בצד, שהשיחות הן יותר בין אנשים אחרים ולא "סופרים" אותי, למרות שאני אמורה להיות שייכת.
אה, ובימים האחרונים אני אוכלת כמו שצריך, בלי זלילות ושטויות (כמעט). קניתי מלא ירקות ומכינה לי סלטים טעימים וכיו"ב אוכל סבביישן.
ואסיים בציטוט שנתקלתי בו בספר הטיפול בדאגות, שמיוחס לווינסטון צ'רצ'יל:
"כשאני מביט אחורה על כל הדאגות ההן, אני נזכר בסיפור על האיש הזקן שאמר על ערש דווי שהיו לו הרבה צרות בחיים, ורובן מעולם לא התרחשו"
תייגתי את הפוסט הנוכחי בקטגוריית "אופטימי" - נראה לי לראשונה אי פעם.
יום עסל יום בסל
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
