אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

• אלוהיםםםם, שבוע העבודה נגמררר, אני כל כך מאושרתתתתת!! הי הי, הא הא!!! היפ היפ הוריי, הוזאאא!!!

• התחלתי, בדיליי אלגנטי אחרי כל העולם (אופייני לי, כך היה לי עם סדרות קאלט אחרות שראיתי שנים אחרי ששודרו - סיינפלד, חברים, ועוד...), לראות Mad Men, בהמלצת בן זוגי, שחשב שאולי אוהב את הסדרה. תמיד הסתייגתי מזה כי זו סדרה שכולם דיברו עליה וזה היה נשמע לי פלצני ובקטע של פוזה. אבל ראיתי בינתיים שני פרקים ונראה שזה דווקא מעניין.... אז הנה עוד עולם להישאב אליו. 

• מחר בבוקר נוסעת לבקר את אחותי הקטנה וההורים שלי בעיר המגורים של הוריי. לא הייתי שם מלאאאא זמן.

• ממשיכה לזלול סתם, סתם, סתם. מרוב התרגשות שהנה החיים כבר כמעט כאן. הנה, מעבר לאופק, כבר. הנה, מעבר לסיבוב, לפינה, הם מחכים שרק אפסע צעד אחד ואקלע אליהם כאל סופת טורנדו שתיקח אותי הרחק מכאן. אז אני רק משתהה כאן עוד רגע קט אחד או שניים עם שקית לואקר, והנה אני כבר באה. כבר. הנה זה כבר קורה. הנה החיים כבר קורים, באמת, ואני כבר אהיה, אני אהיה, ואעשה, והכל, והחיים, וגוף, ורעיונות, ומעשים, וחומרים, ויצירה, ומשמעויות. יש לי חשד שאגלה שהחיים לא נמצאים בשום מקום, לא כאן וגם לא שם. אז אשתהה עוד קצת על קו הזינוק, כי אולי זו הנקודה הכי פחות מאכזבת במסלול המסע המפוברק הזה. ואולי האוכל סותם את הפה למחשבות המציקות. ואולי מנחם על עצם היציאה מהבית לעבודה. עובדה שבימים שאני בבית, הצורך בזלילה ובאוכל מצטמק פלאים.

• הייתי קצת חולה עם וירוס הצטננות-גרון-כאב-ראש שכזה, יומיים בבית בתחילת השבוע. זה אומר שיחד עם הסופ"ש שלפני לא יצאתי מהבית 4 ימים, וזה היה נפלא. למה צריך בכלל לצאת מהבית, חוץ מאשר להתפרנס? מה כבר יש שם בחוץ? מדינה מכוערת. עם כל הכבוד לפער המציאותי בין הרצוי למצוי. רוצה לבלות בבית עם סדרות וספרים ומוסיקה וחלומות ושירים וקשרים חברתיים דרך האינטרנט. ולצאת מדי פעם לעשות הליכות ולקנות מצרכים. ולהיפגש פה ושם עם כמה אנשים יקרים, לא יותר מזה. ולשמור על קדושת הזירה הביתית, ולהשאיר את העולם הסואן בחוץ, מחוץ לעצמי. כי עייפתי ואני רוצה את הפינה השקטה שלי.

• אגב, זוכרים את המקרה הלא נעים שהיה לי עם החברה החדשה שקראתי לה האצילה? שהקשר איתה התנתק בעקבות אותו מקרה... אז הייתה מאז סוג של סולחה טלפונית, ביוזמתה. המשכנו להיות בקשר מדי פעם בענייני עבודה (תמיד הרגשתי לא נעים לדבר איתה) ובשיחה האחרונה היא פתחה את הנושא ואמרה שהיא חשבה על זה שגם היא הייתה לא בסדר ולא הבינה כמה היא נגעה בנקודה רגישה, והיא התנצלה. אני גם אמרתי שברור שלא הייתי צריכה לנתק לה את הטלפון בפרצוף ושזה לא היה בסדר והתנצלתי (שוב. הרי התנצלתי כבר אז כשזה קרה). אבל האמת היא שגם בהתנצלות שלה היא הצליחה קצת לעצבן אותי באופן בו הציגה את הדברים. היא אמרה כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת הכל. היא מאוד ורבאלית ומדברת בביטחון מלא, יותר מצהירה דברים כקביעת עובדות מאשר הבעת דעה. אמרה משהו כמו - שהיא אמנם לא מכירה אותי הרבה זמן אבל מאמינה שאני אדם טוב מיסודי והייתה רוצה לתת צ'אנס לקשר. לא בדיוק כך אמרה זאת. והאופן בו אמרה זאת היה כאילו היא עושה לי טובה, שהיא מאמינה בי למרות שהתנהגתי ממש "נורא"... בכל זאת מאמינה שיש בי טוב. מה את אומרת? מזל שאת עוד מאמינה בי, אחרת מי היה מאמין בי, "שטנית" חסרת תקווה שכמותי... טוב, ברור שהיא לא התכוונה לזה... ושאני משליכה עליה פרשנויות שלי, סתם חושבת יותר מדי... ומן הסתם הכוונה שלה הייתה חיובית וטובה, לומר עלי דברים טובים ולהביע את הרצון שלה בקשר איתי. אבל זה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני אמנם שמחה שהיא התרככה וחזרה בה מניתוק הקשר שיזמה, אך מצד שני לא ממש בא לי להיות איתה בקשר רציף וקרוב.... ואולי חלק מזה בגללי, בגלל שאני לא בטוחה כבר איך להתנהל עם אנשים ופוחדת לדבר, כבר מעדיפה להימנע מאשר להסתכן בתחושה של כישלון... וגם באמת באמת אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, אין לי הרבה לתרום לשיחות חברתיות  

• בעבודה די רגוע בסה"כ, בגדול.

• החלטתי להפסיק אצל הפסיכולוגית. פניתי לקופ"ח וביקשתי להירשם לטיפול אונליין - טיפול דרך המחשב - שהם מריצים כפיילוט ניסיוני. וזה חינם. אמורים לחזור אלי עם פרטים. ננסה ונראה...

שיר יפה ועצוב: