אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

ביקרתי היום אצל ההורים.

אני עייפה.

אבא שלי היה מעצבן, כתמיד. תמיד מאיים לי על הנשמה. כפייתי ומתיש ושיפוטי ומעיר ופולש לנשמה של אחרים וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר. אני עייפה ושקטה עם פנים די מאובנות, אך הנשמה שלי צורחת ומייללת ושורטת לעצמה את הפנים. אני ילדה טובה, אני עוזרת לו להרוס אותי, הוא צודק, אני באמת לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר.

בקושי היה לי כוח לתקשר איתם.

בקושי יש לי כוח לתקשר עם אנשים בכלל.

אין לי מה לספר.

הרי הכל חוזר על עצמו בחיים.

וזה הכל סיפורים שאנשים מספרים לעצמם.

אז מה זה כבר משנה. העיקר הבריאות. ועבודה כי צריך לממן את החיים, וזוגיות, ושגרה. ומעבר לזה זהו, אין מה לספר.

אין מה לחדש.

ואגו עוזר להרגיש משמעות. נותן מוטיבציה. האגו של האנשים דוחף אותם.

אני מרגישה מחוקה. אולי זה נשמע יומרני להגיד שאני מרגישה שאין לי ממש אגו, כמו צדיקה מעונה.

ככה אני מרגישה.

ואני עייפה.

כמובן היה לי בסה"כ כיף להיות עם אחותי הקטנה, למרות שהייתי עייפה ודי מסויגת.

גם היה נחמד לראות את אמא שלי.

אני ריקה. ריקנות גורפת. ריקנות אוחזת מגרפה וגורפת אותי, חזק, עד זוב הכלום מתוכי.

ריק. ואקום. שום דבר.

תוספת אחרי שיצאתי מהמקלחת, מעט מאוששת יותר.

לספר עוד קצת.

חוויית הביקור אצל ההורים היא תמיד עם דינמיקה דומה.

בנסיעה לשם יש קצת תחושה של ציפייה תמימה, של חזרה לעיר הילדות (החלק המאוחר יותר של הילדות) והנעורים, ערש החלומות והתקוות הגדולות, מקום מוכר כל כך. לצפות לתחושה של בית, שדואגים לי, שמכינים לי אוכל טעים. בית חם.

מה גם שאני לא נוסעת לשומקום בשגרה, רק משרד-בית-משרד-בית-משרד-בית, אותו מסלול כל יום, ובדרך קניות פרוצדורליות באותם המקומות. זהו... אנחנו לא מטיילים בארץ. מדי פעם מדברים על זה שמתישהו נטייל... אבל תמיד בסוף לא עושים. תמיד בסוף מתחשק להישאר בבית. אני גם לא מכירה את היעדים ואין לי מושג לאן בעצם לנסוע. לא משנה. אז הנסיעה לבית ההורים יש בה משום שבירת שגרה בשבילי. תחושה של קצת תזוזה בחיים, בכאילו.

מצאתי עצמי תוך כדי הליכה מתחנת הרכבת מביטה אל מעבר לגדר לשטח של צמחיה, מרגישה רצון עז לטבול את כפות הידיים בעפר הקר, להרגיש את האדמה, למולל את העלים היבשים, לגעת בחיים עצמם שכ"כ התרחקתי מהם. אזור של פינות חמד עם צמחיה שבעבר הייתי מטיילת בהן הרבה, מתבודדת, מרגישה התעלות, מוקפת בטבע השקט, היפה. אז רעדה בתוכי איזו חדוות חיים, איזו תחושה מפויסת, געגוע.

אבל אז תמיד יש את האכזבה הקבועה מבית ההורים. הרצון רק לברוח משם. הכלום שמתפשט שם בתוכי לנוכח הדפוסים החולים והמעוותים שמושלים בדינמיקת היחסים. ושהרבה פעמים צריך לשתוק מולם, כדי שזה לא יתדרדר להתפוצצות. אני צריכה לספוג בשקט את הרעל ולא לענות. כי מענה יהווה גירוי עבור אבא שלי לעוד אמירות, להתפתחות שיחה מכאיבה שאין לי כלים יעילים להתמודד איתה. ואני רוצה רק להתכווץ לתוך עצמי, שלא יפגעו בי. מפחדת לענות את התשובה הלא נכונה, שתגרור מענה ציני או שיפוטי, שאבא שלי יצחק עלי. אני לא טובה בלהגן על עצמי. והוא כ"כ עסוק בעצמו.

לכן אני באה לשם רק פעם בכמה חודשים. וגם זה יותר מדי בשבילי.

אני חושבת שחלק מהמשבר שחוויתי בתקופת האוניברסיטה, לפני 15 שנה, כשהתפרץ לי האו.סי.די במלוא עוזו, בא בין השאר יחד עם ההבנה שבית ההורים הוא משענת קנה רצוץ. ושאני לבד בעולם.

טוב, זהו. אני באמת מאוד עייפה וחלק מהדעיכה שלי נובע מחוסר בשעות שינה.