אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

יש טעם שאמשיך לשים כאן קישור לבלוג החדש בכל פעם שאני מפרסמת פוסט חדש? מישהו בכלל נכנס לכאן?

הנה:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

שמעתי ואהבתי, אז משתפת  

פוסט חדש על להקה חדשה שגיליתי:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

כשצחוק הצבוֹע
בקע מתוכי
ידעתי שהמציאות
ניצחה אותי

קישור לפוסט חדש

בבלוג החדש שלי:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/2018/02/01/james-galway-songs-for-annie/

הא!

כאן.

ולא בבלוג החדש כי

הבלוג החדש יפה ומסודר

ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי

כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה

אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).

אני בעבודה.

בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.

עכשיו בא לי.

קצת שקט כאן, לשם שינוי.

אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל

אין לי חשק!

ויש לי קוצים בתחת.

יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.

אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.

בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.

דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.

אז היכן היינו? חלומות.

הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.

פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).

חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.

כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.

נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.

ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.

אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...

שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.

אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.

אולי בכל זאת אכתוב גם בבלוג החדש.

עכשיו חייבת לסיים, יש לי טרמפ.

הביתה, הביתה! ישששש! 

בלילות, חלומות טרופים, הומים כל כך,

מזריקים רגש גולמי היישר אל תוך לבי,

כמו זריקת אדרנלין לנוטה למות,

בימים, שגרה מצומצמת, קטנה קטנה,

בקושי זזה, בקושי עושה,

הילוך איטי של כלום,

שכחה,

מה זה הפער הזה, לא רוצה

רק לחלום,

רוצה גם

לחיות

ממש,

שוב להרגיש

הלילה הלקחנים השתלטו על ביתי,

יצורים קטנים ערמומיים,

התרוצצו בין פינות, התחבאו בקירות,

גנבו כלי מטבח, טרקו דלתות,

שיחקו בראשי,

ברחו ונגסו בקצה נשמתי,

וכשהשתעממו, גררו על כתפיהם 

את ביתי למקום אחר,

ונותרתי בלי גג לראשי,

ועם תחושה עמומה של טעות ומרמה,

גם חבריי היו בביתי,

גם הם נלקחו ממני עמו,

גם קצה החיוך שעוד הייתי ראויה לו,

נותרתי מתגעגעת

מה זה החלומות הגועשים,

מה זה הסיפורים המוזרים,

סוריאליזם רומז על רגש,

העוֹקֶם של ההתרחשות קשור לעיקול בנשמה,

בתוך הפקעת יש רצון לזרימה.

אם היופי היה נגיש וקל כל כך, לא היה עילאי,

לא היה.

זה:

וזה:

וזה:

בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,

לפחות עבורי הם היו אוצרות,

אולי עבור אחרים היו סתמיים,

עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,

חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,

שנועדנו להם,

שתמיד פיללנו לחזור אליהם,

לחזור לאותם מקומות יפים,

ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,

להיכן שבאמת היינו שייכים.

הבטחות גדולות.

החיים נדמו מלאים באפשרויות.

3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).

הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,

אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,

והוא בעצמו אכזב,

הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה

וכל החלומות שהאכיל אותי בהם, 

כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,

דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,

לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.

אבל היו החלומות,

המוסיקה שינקתי מהקלטות,

שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,

הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,

ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.

נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,

הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,

הצ'דר, המדשאות,

הריחות, הגשם, 

מגע חומת האבן הקרירה, הלחה, המוכרת כל כך,

האגם, הברווזים, צמרות העצים, ירוק-כהה-עמוק-חורפי, נצח סיפורים,

השקט, השקט, היופי, מפעים, שלווה קסומה, שבילים מסתוריים.

מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.

כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,

למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.

זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.

וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.

הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.

היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.

כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.

האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?

ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך. 

אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי. 

למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים. 

כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.

אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.

כמה שירים מארץ רחוקה:

ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:

לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:

ואם מעניין מישהו - אלו מילות השיר:

http://www.bartleby.com/270/2/114.html

משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):

והנה על הסדרה מוויקיפדיה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_(TV_series)

אולי בהמשך אשים כאן מדי פעם עוד קטעי מוסיקה נוסטלגיים.