אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

פוסט חדש בבלוג החדש:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

כשצחוק הצבוֹע
בקע מתוכי
ידעתי שהמציאות
ניצחה אותי

אתמול הסתפרתי, אחרי הרבה זמן שלא,

העובדת החדשה שהחליפה את המקסימה שעזבה - היא גם מאוד חמודה,

אז יאללה, נקרא לה החמודה,

אני חושבת שהיא מהאנשים הטובים והאותנטיים, לפחות כך אני מתרשמת מהשיחות שלנו,

והיא יושבת בשולחן שלצדי, איפה שהמקסימה ישבה בעבר.

יש לי תחושה שהיא מאוד רוצה לעזור לי לשפר את העצמי השפוף והמאותגר שלי,

יעני בקטע של לקחת אותי כפרויקט (אני מקרה קלאסי למייקאובר מתבקש)

ועלה נושא השיער שלי שאני יודעת שכבר מזמן הייתי צריכה לספר,

היא המליצה לי על הספר (סליחהההה, מעצב שיער!) שלה והציעה שאם ארצה נקפוץ לשם ביחד, שאני אסתפר והיא תעשה גוונים, וזה בעיר אחרת שהיא מרוחקת קצת ובכיוון המנוגד לעיר בה אני גרה, והיא הציעה שניסע לשם יחד מהעבודה (היא כמובן עם רכב, רוב האנשים עם רכב, אני די יוצאת דופן בסביבה שלי בהיותי נסמכת על תחבורה ציבורית), ואף אמרה שהיא תשמח להחזיר אותי בחזרה - כזאת חמודה, כמובן שלא נתתי לה, יש אוטובוסים.

בכל אופן, היא קבעה לנו תור מראש, היססתי כי השיער שלי הוא מאוד בעייתי ונואשתי ממנו, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה, גלי עם נטייה לתלתלים אך לא מסודרים ויפים (ככה זה, גם בשיער מתבטא הכאוס שמושל בי... ), וכל החיים אני בניסיונות נואשים להבין מה לעשות איתו, רואה את הבנות סביבי עם פריזורה מסתדרת, עושות כל מיני טריקים ותסרוקות יפות וצורות שאין לי מושג איך לעשות, או סתם יש להן גנים מסתדרים יותר משלי. וכבר הסתפרתי בעבר קצר יותר ותמיד חזרתי לאסוף אותו בקוקו או עם קליפס כי הוא התנפח למימדים מדאיגים אה-לה-דיאנה-רוס-במזג-אוויר-לח-במיוחד, וניסיתי כל מיני חומרים, ובאיזשהו שלב כבר ויתרתי ופשוט עשיתי קצוות לרענון כל כמה חודשים וזהו ואוספת אותו בצורה לא מחמיאה, לא הולך לי אחרת. זה גם עניין של תקופות, השיער מושפע מהמצב הכללי - הנפשי, וגם מהתזונה. ומשתי הבחינות הנ"ל, זו תקופה חרטבונה למדי.

ומעצב השיער הזה גם יקר יחסית למה שאני רגילה - פאקינג 300 ש"ח!

אז כשהתור התקרב מלמלתי לכיוונה קולות מהוססים של אופציית ביטול, והיא ביקשה שאם כן אז שנבטל מראש כי לא נעים לה באותו יום, זה כנראה לא נהוג, כי כנראה מדובר בארמון האליזה ויש כל מיני חוקים חברתיים, מה שבכלל הלחיץ אותי כי עכשיו נכנס גם אלמנט האחריות שלי למרקם העדין של היחסים הדיפלומטיים שלה עם הוד מלכותו מעצב השיער המהולל, והבנתי שזהו, התחייבתי, ואין דרך חזרה, אבל החלטתי לזרום בסבבה, והרי גם כך אני הייתי חייבבתתת לקצר את השיער המצ'וקמק שלי.

אתמול עשינו את זה והיה ממש נחמד. היא חמודה, היה כיף. אמנם בדרך שוחחנו על עניין שימוש ברכב מול תחבורה ציבורית, והיא תמיד מנסה לשכנע אותי לקנות רכב כדי שאהיה עצמאית וחופשיה יותר (ממקום טוב, אני יודעת שהיא רוצה לעזור לי לשפר את חיי, וזה אכן לגיטימי ויש יתרונות לרכב, כמו גם חסרונות), וציינתי את נושא איכות הסביבה, והיא ענתה דברים שנשמעו לי כקולו של ההמון המרוכז באגו ובנוחיות שלו עצמו וברובד מאוד חומרי ושטחי ולא חושב על התמונה הגדולה ואיך מעשיו משפיעים על המערכת האקולוגית, לא מודע לכך שמעשיו של כל אחד ואחד מצטברים יחד לכדי השפעה עצומה שדורסת את המרחב. היא טענה שנסיעה בתחבורה ציבורית לא תורמת לאיכות הסביבה כי אוטובוסים מזהמים - אבל הרי כל אדם ברכב פרטי מוסיף עוד רכב על הכביש! ונסיעה בתחבורה ציבורית היא משותפת להרבה אנשים ברכב אחד שגם כך נוסע באופן קבוע ורק מצטרפים אליו! זה היגיון פשוט, והיא לא הסכימה. היא גם אמרה שאוטובוס זה אמצעי תחבורה שמיועד לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב, עניים, יעני פשוטי העם... הייתי בשוק מהטיעון, אבל ויתרתי ולא פיתחתי את העניין כי לא רציתי שתיווצר אי נעימות או שאצטייר כמרירה או תוקפנית, אני לא טובה בויכוחים ועלולה סתם להתעצבן ולא להצליח לבטא את עצמי בצורה יעילה, כל הטיעונים נמוגים לי מהראש בסיטואציות כאלו ואני מרגישה תמיד שידו של הצד השני על העליונה ושאני בעצם טועה או מגזימה, ואני חשה מתח ואי נחת ואת התסכול של מי שעומדת במבט אפולוגטי מול עולם מטומטם ודורסני.

המספרה הייתה מהסוג היוקרתי/אופנתי/פלצני/מאאאאגניב עם אנשים שנראים טוב, הרגשתי לעומת כולם ממש מוזנחת, מכוערת, סמרטוטית ומוזרה, לחלוטין לא שייכת לשם, תמיד לא נעים לי כלפי אחרים שהם נאלצים להיות באינטראקציה איתי כי אני מבאסת במראה שלי (אני מרגישה כך תמיד, למשל, עם הבוס החדש המצודד), אבל הם היו מאוד נחמדים והתייחסו אלי כאל בת אנוש בעלת קיום לגיטימי (בכל זאת, אני לקוחה). החמודה ביקשה מראש שבעל המקום יספר אותי, ולא איש צוות אחר. מעצב השיער המהולל היה היפסטרי מאאאאגניב ברמות אינטר-גלקטיות, עם זקן היפסטרי ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה (גם לי יש מסגרת משקפיים שחורה מפלסטיק, זה אומר שאני מאאאאגניבה ואדג'ית? ), והוא היה ממש חמוד. כשנתתי לו את ההקדמה הקבועה ("השיער שלי מאוד בעייתי, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה") הוא ענה לי בקול רך ובמבט איכפתי, נחוש ומלא חמלה: "אני נעלב בשם השיער שלך" ואז הסביר לי כמה השיער שלי נפלא וצריך רק לדעת איך לטפל בו ומה לעשות איתו. קח אותי אליך ותטפל בי! לא, לא זעקתי את זה, זו יבבה פנימית שהשתרבבה לטקסט היישר מהתריסריון שלי. הוא המשיך לדבר בביטחון רב ובידענות אה-לה-רפי-קרסו על השינויים ההורמונליים שעברתי לאחרונה שהשפיעו על השיער שלי, שעובר תהליך של שינוי. נו ברור, כמובן, זה הכל בגלל השינויים ההורמונליים שהוא זיהה ממבט אחד וממישוש אחד בשיער שלי. בגלל זה מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי הוא סחבה. עכשיו הכל ברור. איזה יופי שבכל זאת יש היגיון בעולם ויש הסבר לכל דבר. טוב, לא אהיה צינית לגמרי - יתכן שהוא מזהה דברים מהניסיון הרב שצבר.

הקיצר, עשה את מה שעשה במשך 5-10 דקות, הרוויח 300 ש"ח. בכמה דקות של תנועות מספריים וידיים מרהיבות. לא בציניות - באמת עשה כל מיני טריקים קטנים מרשימים שטרם יצא לי לראות - כנראה אף פעם לא הייתי בידיים של מישהו מהליגה של הבית העליון. נראה היה שהוא מאוד מיומן, והופ, שלח אותי לדרכי עם תסרוקת חמודה מתולתלת. זה היה נראה די חמוד. אבל כמובן שזה לא נשאר כך (וגם לא קניתי חומרים שלהם, אולי שווה בכ"ז לקנות חומרים יקרים של מספרה... אשקול), הבוקר כבר השומר במקום העבודה שלי קרא לי פעמיים, בבואי בבוקר ובצאתי בערב, בשם "אפרו", כי השיער התנפח. וזה כאילו בקטע של צחוקים וירידות באהבה, אבל זה דיכא אותי תחת. לא משנה, כנראה לא שמתי מספיק חומר (קרם לחות במרקם לא שומני בשילוב עם גלייז לתלתלים), וגם כנראה הייתי צריכה לשים על שיער רטוב ומיד אחרי החפיפה (שמתי בבוקר על שיער יבש שקצת הרטבתי). אני בשלב של ניסוי וטעיה באופן הטיפול בשיער וקצת מנסה ליישם כמה טיפים חדשים קטנים שהספר (רב-ספר!) נתן לי. מקווה שלא אצטרך לחזור לאסוף את השיער כמו תמיד. לפחות שאבין איך אפשר לאסוף אותו בסיכה בצורה מחמיאה. נקווה לטוב. נקווה לאדג'יות מרהיבה.

אני קצת עצובה כי כל האנשים המקסימים האלו - המקסימה, החמודה, האצילה, הבוסית לשעבר, ואחרים - אנשים סביבי שכ"כ רוצים בטובתי ושאני אוהבת, ועדיין אני מרגישה כזה מרחק ביננו איכשהו, פער שאני לא מצליחה לגשר עליו, וחוששת שזה פשוט משהו בי, בהתנהלות שלי, שמרחיקה אנשים ממני, שהאובססיביות שלי וההיתקעות שלי על דברים קטנים גורמת לי לפספס חברויות. שאני נמצאת ברובד מציאות אחר. כאילו עוטפת אותי באופן קבוע שכבת בידוד שלא משנה מה אעשה, גם אם אתאמץ ואלך למפגש חברתי ואהיה בקרבת אנשים, אהיה עטופה בה ומבודדת מהאחרים, שונה, מביטה בהם מהצד במבט של ילדה אבודה ומבולבלת. לא משתלבת. ונראה לי שיש פעילות חברתית ענפה ביניהן שאני לא חלק ממנה כי כנראה התייאשו ממני, או שאולי חושבים שזה לא יעניין אותי כי אני תמיד ביקורתית כלפי כל מיני דברים. גם הברזתי ממפגשים חברתיים - כלומר, ההתרחקות כמובן גם באה מצדי - בדיוק בגלל התחושות הללו, ובגלל עוד כמה סיבות. במקום לזרום וללכת, אני לרוב נמנעת. אבל הנה, אני לא תמיד נמנעת. זרמתי עם ההליכה לספר עם החברה מהעבודה, למרות החששות והדאגות. אפילו שתיתי כוס מים שעובדת במספרה הביאה לי לבקשתי מחדר אחר שנגיש רק לעובדים, מקווה שזה היה בכוס נקייה ומים מסוננים ממתקן. היה לכוס החד-פעמית ריח מוזר. נו טוב.

והנה עוד משהו שלא הברזתי ממנו ועשיתי למרות הקושי והנטייה להימנעות - למרות שבלילה שלפני כן היה לי כמעט לילה לבן וישנתי רק כשעתיים והייתי טוטאל לוס, וגם יום לפני כן זללתי מלא שטויות שגרמו לי להרגיש רע (מה יהיה עם הבריאות שלי? אמא'לה, חייבת להתאפס ולהפסיק) - למרות הפיתוי להישאר בבית ליום של בריחה מהעולם, השלמת שעות שינה, צום וליקוק פצעים - 

שלשום מימשתי את התכנית שהייתה לי מבעוד מועד, לקחתי יום חופש ונסעתי למוסד האקדמי שאני מתעניינת באחת מתכניות הלימודים בו. הייתי מספרת בפרוטרוט (כמובן) על התרשמותי, אבל אני קצת חוששת שניתן יהיה לזהות באיזה מקום מדובר אם אסחף בתיאורים. אבל אוף, ראש התכנית (שקבעתי איתו מראש את הביקור שלי שם) הוא צעירצ'יק כזה ענוג וחמוד. ד"ר. יש לו כזה אינטלקט. וואחד אינטלקט. אינטלקט-פורטה. מפעים בסדר גודל של אייקון החציל הזקוף בווטסאפ. והוא נראה עדין כזה. המממ. אולי הוא הומו ונוכל להיות החברים הכי טובים? אולי הוא יתברר כאדם רגיש, עם נפש עדינה אך איתנה, והוא ממש יאהב אותי כי אני חמודה וחכמה ומצחיקה ומיוחדת ורגישה ושברירית-אך-נלחמת ועם פוטנציאל-פורטה. ואני אוהב אותו כי הוא עדין ורגיש ואינטליגנטי ועם עור פורצלן והכי חשוב - הוא אוהב אותי. שייסה. אלוהים, מה יהיה איתי. חוצמזה, אני לא כל רשימת התכונות הזאת. אני גם מעצבנת וכפייתית ואובססיבית ומעיקה ולא נורמטיבית והימנעותית וביקורתית ובעצם לא מודעת לכמה שאני מדיפה דיכאון, לכמה שהמראה שלי מדיף דיכאון וחוסר חיוניות. וככה זה, האחרים קולטים את זה, וזה משפיע על הרצון או חוסר הרצון להתקרב אלי. הפער הזה, הניגוד, בין ההתאהבויות הנרגשות שלי באחרים (בעיקר במי שסתם נחמד אלי כמו לכל אדם אחר) לבין מה שהגוף שלי משדר. לא משנה, בכל אופן, עדיין מעניין אותי אם הוא הומו, אבל גוגל לא עזר לי בזה. רבאק, מה הטעם בגוגל אם אי אפשר לגלות בגיגול אם מישהו הוא הומו ואם הוא עשוי לאהוב אותי ממש ממש???

(רואה לנכון לציין בהקשר זה שתי מילים: "אידאליזציה" ו"פנטזיה").

חוצמזה האנשים שם היו מאוד נחמדים, והלימודים נראים בסה"כ מעניינים. האווירה נעימה. ההגעה לשם קצת מאתגרת מבחינת התחבורה הציבורית, אבל זה לא בלתי אפשרי. נראה לי שארשם ואעשה את מבחן הקבלה. לוקחת בחשבון שיכול להיות שגם לא אתקבל. הקבלה אינה מובטחת. אני אינטליגנטית, אך יש לי חורים בהשכלה וחסרים לי ידע ורקע בכל מיני תחומים. ויש לי קושי בקבלת החלטות ואני נתקעת על דברים קטנים עם ספק כרוני, מה שיכול לחבל במיומנויות ובביצועים שלי. וזה בסדר גם אם לא אתקבל. מקסימום אני והד"ר נהיה רק חברים טובים, בלי יחסי מורה-תלמידה

אפרופו התאהבויות נרגשות במי שסתם חביב אלי באופן פרוצדרולי, אני כנראה לוקחת קשה מדי מחוות פשוטות ושגרתיות שאנשים עושים אחד כלפי השני באופן יומיומי:

לפני זמן מה, באחד הימים הלחוצים בעבודה, הבוס החדש היה כתמיד עסוק מישיבה לישיבה, יצא רגע מישיבה כדי לקחת משהו ולחזור, והייתי צריכה לתפוס אותו להגיד לו משהו, והתחלתי לדבר תוך כדי שהוא מתקדם כולו עסוק בין דבר לדבר וקצת התנצלתי שאני מטרידה אותו, ואז הוא עצר והקשיב לי ובאופן ספונטני שלח לרגע את ידו ושם אותה לרגע על כתפי במחווה ספונטנית של הקשבה, כאילו שבאותו רגע הוא מרוכז בי וכאילו אולי כדי להראות שזה בסדר ושאני בסדר,

ואני הייתי כ"כ מופתעת שהוא נוגע בי, שזה לא מגעיל אותו לגעת בי, והיה בזה משהו חמוד כל כך שהמיס אותי.

וואו, אם ארזה ואשפר את המראה שלי בטח הרבה יותר אנשים יתקרבו אלי ויביעו רצון לקרבה, נכון? אז זה בטח נעים, נכון?

היו לי כמה שיחות עם האחראי על בריאות הנפש בקופ"ח, דיסקסנו והוא הקשיב לי ארוכות ובסופו של דבר המליץ שאנסה להמשיך עוד אצל הפסיכולוגית הנוכחית שהפסקתי אצלה, לתת לזה צ'אנס. הוא דיבר בשבילי עם הפסיכולוגית שרציתי מזמן ושאין לה מקום פנוי כבר הרבה חודשים, ומתברר שלא תתפנה לפני אוקטובר לפחות, בעייתי. סיכמנו שבמקביל גם נבדוק אופציה לטיפול במסגרת מרפאה ציבורית כלשהי לבריאות הנפש שמתמחה באו.סי.די. וקבעתי תור לפסיכיאטרית.

יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר  ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 

אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?

אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית...  הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת?  סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.

בסה"כ, המגמה החיובית ממשיכה, גם אם יש רגרסיות.

וקניתי מלא ירקות - 

חבל שאי אפשר לפתור את נושא 15 הק"ג העודפים בהליכה אחת, שייעלמו להם הקילוגרמים באבחת סשן הליכה אחד (מאומץ ומושקע עד מאוד, עם ענטוזים נמרצים חדורי כוונה, כאלו שגורמים לעכוז לעטות הבעה נחושה ורוחנית שמתעלה מעל כל מגבלות ועקצוצי העולם הזה, תחת בודהיסטי נינוח ומוצק שמרחף במימד שמימי לצד פיגורות טרנסנדנטאליות כגון ישו), זה היה יכול להיות מאוד יעיל.

עכשיו צריך את הקטע הזה של להתמיד לאורך חודשים, לאורך שנים, יום אחרי יום אחרי יום, ולעשות מאמץ לשלב את ההליכה בלו"ז, ולישון מספיק כי אם ישנים מעט אז זה מחרפן את כל העסק, ולהימנע משוקולד,

איך אפשר להתמודד עם הכלום של החיים ועם סיטואציות מעצבנות עם אנשים בלי שוקולד? מה, אני צריכה עכשיו לפתח אגו (איכס) ולהיות מרוצה מעצמי כמו אחרים שכ"כ מגעילים אותי בזחיחות שלהם ובשביעות הרצון העצמית שלהם? (פיכס). להיות באקסטזה מהחיים החומריים הרגילים היומיומיים? שיואו, the horror!

נו טוב, אולי זה לא חייב להיות ככה. אולי אני יכולה למצוא את הדרך שלי. למרות שזה מרגיש לי קצת כמו להיכנע, שאני מבינה שבשביל להיות אטרקטיבית ובסדר בעיני בריות אחרות, אני צריכה להרגיש סבבה אגוזי ברזיל ולהתלהב מהחיים (בלעעע) ולאהוב אותם, כי אז הם (החיים) יאהבו אותי בחזרה ונרקוד פלמנקו רווי מתח מיני.

וגם צריך להתפרנס, הווה אומר שצריך קצת לשחק את המשחק, כי אני לא יכולה להישאר בבית, כי צריך להתפרנס, שזה אומר לצאת מהבית, ולתקשר עם בני אדם. כי אי אפשר לבקש שדכן או חולץ סיכות שדכן או סיכות שדכן בלי לתקשר עם הצד השני האוחז במוצר המבוקש. דברים כמו מהדקים או עט אפשר לנסות לבקש בטלפתיה מעורפלת, אבל כל נושא השדכנים דורש תקשורת מילולית ברורה, וזה עסק רגיש.

וחוצמזה אני מניחה שאני בעצם כן רוצה להכיר אנשים ולהיות איתם בקשר, גם אם אני יותר מדי מושפעת מכל דבר שאומרים לי, מה שפוגע ביכולת שלי לקיים כאלו קשרים - אבל אני והתחת הטרום-בודהיסטי שלי עובדים על לפתח אדישות ולהפסיק לנתח כל דבר עד זוב דם ולא להרגיש מאוימת.

בחיי, אחרי כמעט כל שיחה שלי עם אנשים אני מתחרטת בדיעבד על מה שאמרתי ועל מה שלא אמרתי והייתי צריכה לומר, והאמירות שלהם נתקעות לי בראש ומערערות אותי, מעוררות בי ספקות, ואני תוהה למה התכוונו ועל מה רמזו ומה זה אומר, והאם זה נכון או לא נכון, ואני מתעצבנת ונהיית מתוחה/מודאגת/מדוכאת/חרדה/מותשת, והכל מהדהד לי בראש וטורד את מנוחתי ומעסיק אותי במשך זמן רב. כל ההדהודים האלו הם רעש טורדני שמפריע לי ליהנות מקשרים חברתיים.

הפסיכולוגית החדשה אמרה לי בפגישתנו האחרונה, שיש אצלי את מה שהיא קוראת לה "הישות הטורדנית" שמשתלטת על הכל - ובעצם מסתירה את הזהות שלי, אותי, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומי אני בכלל. הזדהיתי עם התיאור הזה שלה. מקווה שהיא תוכל לעזור לי לגרש את הישות הטורדנית ולהיות יותר אני עצמי. פחות חשיבה טורדנית. לגלות מחדש את עצמי שנקברה תחת חיריית-הטורדנות הזו.

הערב נפגשתי עם המקסימה והג'ינג'ית, היה כיף, אבל אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית, טרודה, חסרת ביטחון ועם רגשי נחיתות. הן מאוד חמודות. ונראות טוב. 

לפני הפגישה היה לי ולמקסימה חלון זמן פנוי, אז מהעבודה קפצנו אליה הביתה לשעה קלה. זה היה רעיון שלה, הזמינה אותי. פעם ראשונה שאני מבקרת אצלה בבית, יש בזה משהו מרגש. עדיין קשה לי לעכל את העובדה שיש לי חברה חדשה שהכרתי "בחיים האמיתיים" ולא באינטרנט. אני חושבת שהפעם האחרונה שהכרתי חברות "בעולם האמיתי" זה היה באוניברסיטה, כלומר לפני כ- 15 שנה. וזה לא נגמר טוב, זה נגמר פוגע. ודפקטיבי.

אני כל כך חששנית. כל כך מהוססת ומסויגת. כל כך לא מורגלת. רגילה להיות בעיקר עם עצמי, או עם בן זוגי או עם אחותי הקטנה. לא רגילה לכך שאני צריכה לספק אטרקטיביות חברתית, זה מלחיץ אותי, אני מפחדת שאני ריקה, שאני מסתכלת על החיים ועל אחרים מהצד ושאין לי מה להגיד על דא ועל הא. אולי על חא יש לי מה להגיד. יש הרבה דברים שאני לא מכירה מהעולם של האנשים הנורמטיביים - מקומות שהולכים אליהם, דברים שעושים, מוצרים, פרוצדורות. אני בעיקר בבית או בעבודה, או בדרך ביניהם... זה מרחב המחיה המצומצם שלי.

המקסימה מאוד אוהבת אותי ואנו חברות קרובות. ועדיין, אני חסרת ביטחון. הבית שלה יפה. היא טובה בעיצוב. הציעה שהיא תעזור לי עם עיצוב הדירה שלי, כי אני מתלוננת שאני לא אוהבת את זה שהדירה שלי לא מסודרת באופן שנותן תחושה של בית, ואני לא כ"כ יודעת מהיכן להתחיל ומה לעשות. אולי אחרוג ממנהגי להימנע מהכנסת אנשים לביתי ואסכים להצעתה.

היא באמת כל כך מקסימה וחמודה ונהדרת ויפה. קטונתי.

ישבנו שלושתנו בבית קפה נחמד (ואכלנו אוכל טעים) שהיה מעט רועש מהמולת האנשים ומשאגת מכשיר הקפה שהרעיש עולמות מדי פעם. יצא שהן ישבו אחת לצד השנייה ואני מולן, והן שוחחו וכל הזמן פספסתי דברים, היה לי קשה לשמוע. הרגשתי שזו יותר שיחה ביניהן ושאני פחות מעורבת. שאני מיותרת לסיטואציה. ואין לי הרבה להציע או לתרום לשיחה. ומרגישה קצת עגמומית.

הג'ינג'ית מתחתנת וכולה התרגשות. הזמינה אותנו לחתונה. למיטב זכרוני היא בת 45 (אני יודעת שזו קלישאה, אבל היא באמת "לא נראית" בת 45), והיא רוצה להביא ילדים לעולם. בשיחה עלו לדיון כמו תמיד ובאופן טבעי הנושאים של זוגיות וילדים. 

הג'ינג'ית שאלה אותי מה חדש אצלי, אמרתי לה שאין חדש, הכל אותה שגרה. שאלה אותי אם טוב לי עם זה, אמרתי לה שכעקרון כן. סוג של no news is good news. ראיתי את הספק בעיניה. נראה לי שהיא לא יודעת על כל העניינים הנפשיים שלי (למיטב זכרוני לא סיפרתי לה), אז אולי חסרה לה הפיסה הזו בפאזל כדי להבין את החלק המתמודד שבי. מבחינתה מובן מאליו שצריך לשאוף למימוש עצמי, חיפוש עצמי, והיא גם בעד חתונה וילדים... ונראה לי שהיא חושבת שזה חבל, שאני מתבזבזת. או שאני יכולה להיות יותר מאושרת, או משהו כזה. כמובן שזו התפרצות לדלת פתוחה, כי זה תמיד הטריד אותי, ועדיין מטריד, אבל פחות מפעם כי יש דברים שהשלמתי איתם, וגם אני מבינה שאין לי הרבה כוחות, ובשבילי זה הישג שאני הולכת לעבודה (ועוד עבודה לא פשוטה למען האמת) ועושה כל מיני דברים שפעם נמנעתי מהם. התיפקוד היומיומי הבסיסי הוא עבורי הישג, הדברים הקטנים - וגם אותם אני בקושי עושה.... חשיבת היתר מעכבת ולעיתים אף משתקת אותי, וזה חלק ממני, אבל זה גם עניין של תקופות, והשינויים אצלי הם בצעדים קטנים על הסקאלה. מדי פעם אני פתאום נלחצת בגלל הזמן החולף ואוזל, ומה עשיתי כל השנים, על מה הזמן שלי התבזבז.... ומה יכולתי לעשות ולא עשיתי.... אבל אני בעיקר מחפשת את השקט, את הפינה שלי... אולי כדי לא להילחץ.... לפעמים קשה לי לעשות אבחנה - האם זו רק בריחה, או שזה גם נובע מראיית העולם שלי.

זאת ועוד - מכיוון שאני מסתכלת מהצד על המציאות ברוח דברי קוהלת - הראייה שלי והחשיבה שלי הן במימד שונה, בספֵירה אחרת.... מלמעלה, או מהצד של החיים... איך אפשר להביא ילד לעולם של אשליות וסבל וקושי וכו'.... או לתת חשיבות לטקס חתונה.... כל מיני שטויות לא חשובות שאנשים מתעסקים בהן...

אמרתי את זה לבן זוגי, והוא מבין אותי.

ועדיין, אולי כל זה גורם לי לפספס - לפספס הוֹרוּת (למרות שלדידי הבאת ילד לעולם היא מעשה שלא אעשה עבור עצמי אלא אך ורק עבור הילד, ואני בכלל לא בטוחה שזה לטובת הילד לבוא לעולם...), לפספס אפשרות לארגן לעצמי בית שארגיש בו יותר בבית, לפספס מימוש כשרונותיי ויכולותיי וצמיחה אישית, לפספס, לפספס, לפספס, לפספס. אני אומרת לבן זוגי מדי פעם, שאני מרגישה רק חצי חיה. משהו בי משותק, עייף, תשוש.

כל מיני תחושות חזקות נוספות עלו בי בעקבות הפגישה, ורציתי לבטא אותן פה, אבל כעת פתאום יש לי בלגן במוח וגם אין לי כוח להתנסח ולהיכנס לכל הדקויות. פתאום נראה לי שזה בעצם לא משנה. זו חשיבת יתר. אותה חשיבת יתר שהזמן שלי מתבזבז עליה.

אני קצת מבולבלת, באופן כללי אני מבולבלת. אבל זהו, לא משנה, לא נורא, בקטנה. השגרה הקבועה שומרת עלי. מחר עוד יום עבודה. יכולה להגיע מאוחר כי הבוס בחו"ל. יש הרבה דברים לעשות בעבודה. יש כמה סידורים. יש הרבה ספרים לקרוא. סדרות לראות. השבוע נפגשתי עם אחותי הקטנה, היה כיף, אוכל טעים במסעדה, זמן איכות של אחיות.

טוב, כתבתי ומחקתי אך בכל זאת אעלה על הכתב - בפגישה גם עלתה בי שוב תיאוריית הקונספירציה הפאראנואידית שלי - שהסיבה שהן מתעקשות להיפגש רק בשלישיה - כלומר לא להיפגש בלעדי - היא שיש ביניהן מין משיכה תת-קרקעית חצי לא מודעת שמביכה אותן, ולכן הן זקוקות לנוכחות שלי, שנותנת למפגש ולקשר "חותמת כש‏רות" מרגיעה. בחיי, הרגשתי שיש ביניהן כימיה חזקה שאני לא חלק ממנה. ואולי זו תחושה סובייקטיבית שנובעת מרגשי הנחיתות שלי. ומהקושי שלי להשתלב ולהיות "בתוך החיים". ואולי אני משליכה עליהן תחושות שיש בי. אני כל כך אוהבת את המקסימה והיא יפה כל כך בעיני. וגם הג'ינג'ית מיוחדת וחמודה. אני יותר מדי אוהבת, ויותר מדי רחוקה מהחיים. אוף, רגשי נחיתות זה כמו אזיקי הרגליים שהיו שמים בעבר לאסירים, שקשורים לכדור ברזל כבד.

עם בוא האביב, קאמבק מרגש במחוזותינו  - לפני מספר ימים הנמלים חזרו ופתחו במתקפה חזיתית בבית. יוצאות מנקודה כלשהי בקיר מעל המזגן קרוב לתקרה ומטיילות למטה בטור מעורר חלחלה. בהתחלה זה היה רק כמה נמלים פה ושם באזור מצומצם בקיר, ועדיין לא במטבח. ויום אחד חזרתי הביתה וגיליתי למרבה הזוועה שמשום מה ובלי יותר מדי שכל הן החליטו לתקוף דווקא את קנקן הבריטה. אהבלות. וכמה מהן התרוצצו על השיש במטבח. שלפתי את גרגירי הציפורן ופיזרתי במקומות שונים. המלחתי את האמ-אמא של השיש (אומרים שמלח מבריח אותן. לא בטוחה כמה זה יעיל...). גם שלפתי נייר מגבת והתקפתי אותן נקודתית, שיבינו מי פה הבוס, ועל חלק שפכתי קצת מים בקור רוח של חוקרת שב"כ מנוסה (ושיהיה קל לגרוף לכיור), והשארתי אחת-שתיים בחיים כדי שירוצו לספר לחבר'ה שמסוכן להתרוצץ בחוץ.

מעדיפה לא לרסס בבית, בטח לא במטבח. רעל. אדבוק בינתיים באמצעים טבעיים ונראה.

בינתיים יש בבית אווירה של שקט תעשייתי. כששבתי הביתה הערב ניסיתי לתפוס אותן באמצע פעולתן הזדונית, בטרם תברחנה ממני לכל החורים בקיר, ע"י פתיחת דלת פתאומית עם "א-הה!" מפתיע, אבל המטבח היה נטול נמלים, לשמחתי הרבה. נקווה שיישאר כך. אבל יש לי תחושה שצפויה עוד המולה רבה, וכל הקיץ עוד לפנינו. אם כבר עכשיו הן התחילו להגיח - המלאכה ודאי מרובה. נפשיל שרוולים ונשיב מלחמה שערה!