אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.

מה אני עושה לעצמי.

זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.

אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!

אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,

השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,

מתחבאת מעינו השופטת של העולם,

מהמילים הפולשניות של אבא.

כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית - 

עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.

מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.

אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.

עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה. 

כל כך הרבה שנים כאלו,

ועם נטייה לסוכרת במשפחה,

אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,

מקרבת את הסוכרת,

אבל אבל אבל

בלי האכילה יש את הכלום

הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,

ריק, חסר, מעיק בריקנותו,

ההיעדר כל כך מורגש,

החור, הבור, 

הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,

שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,

מה קורה כאן בכלל,

מה אני עושה,

מה אני רוצה,

זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:

- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"

- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"

- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"

אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.

רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,

אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?

אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.

לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.

אולי הייתי יכולה יותר?

אולי עוד יכולה?

וכהנה בלה בלה בלה

אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.

אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,

כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,

כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.

פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.

בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.

יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.

בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.

יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות. 

כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.

כרגע רוצה לכתוב כאן.

להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.

מה אני בדיוק?

אני שום דבר.

אני רק פוטנציאל.

אני לא משוררת.

אני לא מזכירה.

אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).

אני לא אמא.

הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.

השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.

כי אין לי צורה ברורה.

אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.

מאז שהייתי קטנה.

אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.

נגיד שאני אוותר על האכילה.

מה יש קדימה לצפות לו?

משהו שירגש אותי?

משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?

משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.

משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.

כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.

החיים הם פשרה,

איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.

האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).

אוף, בא לי לאכול

השעון מתקתק: טיק טאק, טיק טאק, קליק
קלאק, כליק כלאק, כלים כלאם, כלים כלום, כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום
כלום כלום

אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן,
ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות -  משמיעות:
"ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

הואקום מצחיק, הואקום מציק, הואקום
משעמם וסתמי והכי הגיוני ומובן מאליו,

כי מה כבר יכול להיות?

מכמירת לב הציפייה לבאות.

ציפייה למה בדיוק? 

חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת
לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.

הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.

הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק,
שמחכה לתוכן שלך.

ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה
שתבוא מבחוץ להדהים.

life's what you make it, life's what you make it

ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר
דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו
קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים

ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי

(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)

ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף
להיות משהו – מישהי – שאני לא

(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)

האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה
לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות

את הראש במנוחה נטולת ספקות,

בין היום למחר,

לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,

בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה

זה ממשיך וממשיך וממשיך, ולאן,

בלילה ישנים ואולי גם חולמים

ביום עושים ועושים ועושים ואומרים וחושבים וצריכים וקונים ומסדרים
ועובדים ומנקים ורוצים

בלילה רציתי, נורא רציתי,

בלילה לפעמים קשה להחניק

את הרצון, את פירורי החלום,

למרות שנלעס ונשחק עד תום

(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)

ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה,
העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,

תשישות נפשית ומצוקה

אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא

אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה
לא מוצלח, הרסני,

שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי

מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד

עם המציאות

כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי

לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני

שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל

בכוח הכלום העוצמתי

כדור דוקרני-ש‎‎ורטני

הולך תמיד איתי

אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד

הנה זה מקהה את סכיני המחשבות

הנה את הספקות

הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול
סדרה, יקום חלופי, להירגע,

לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא

הנה את כבר לא ריקה

בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק

נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,

סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,

וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי

לריק המוזר

בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים,
הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה
חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....

והסידורים והפרטים הקטנים של החיים

שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים

בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה

ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.

ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,

השגרה היא לא רעה בכלל, יש לי על מה להגיד תודה,

יש דברים טובים,

זה הכל עניין של גישה,

או שלא רק, אולי גם יש דברים שאני
צריכה לשנות,

אוי, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת!

הנה, הנה מערבולת המחשבות,

העקרה, הלא יעילה, נטולת המסקנות,

הבלתי אופרטיבית בעליל

ותכננתי להכין מחר תבשיל גיבץ', קניתי

חציל וקישואים וגזרים ותפוחי אדמה וגמבה ועגבניות וכרוב ועלי פטרוזיליה טריה ולימונים,

אז למה חיסלתי הלילה המון המון גלידה (טבעונית של בן אנד ג'ריז, ממש טעים!) ונשארתי ערה רצוף עד הבוקר...

אולי תכניות להכנת גיבץ' לא מספיקות להשביע את הרעב, להעלים את הכלום

סוף סוף קניתי מלאי ירקות ופירות ועדיין

ממלאת גופי המכור בסוכר

כי שום דבר אחר לא מרגיע אותו הדבר

בזמנו, כשנמנעתי לחלוטין מהמתוקים והמאפים,

נגמלתי מהסוכר,

הגוף השתנה, הנפש יחסית נרגעה, כמעט לא הרגשתי את ההזדקקות למתוק, נפטרתי מהתלות

(אולי כי משהו אחר דאז הזין את ההזדקקות, נתן קיום לגיטימי למשמעות, צמצם את הכלום, גוד דמט, וגם זה התברר כאשליה)

לכי לישון, הרי עדיף, ומחר יום חדש.

עכשיו יום חדש.

שהגיע פתאום

עת נגמר עוד חלום

בהקיץ.

"Speech: “Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

BY WILLIAM SHAKESPEARE

(from Macbeth, spoken by Macbeth)

,Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

,Creeps in this petty pace from day to day

;To the last syllable of recorded time

And all our yesterdays have lighted fools

!The way to dusty death. Out, out, brief candle

,Life's but a walking shadow, a poor player

,That struts and frets his hour upon the stage

And then is heard no more. It is a tale

,Told by an idiot, full of sound and fury

.Signifying nothing

אני רוצה לדעת מי כאן איתי!

אני רוצה ביחד!

רוצה שמח ואוהב!

בוא'נה, היינו בחתונה הערב, מישהו מהמשפחה המורחבת של בן זוגי, נאלצתי ללכת מטעמי "לא נעים", כמה רעשששש, הייתי עם אטמי אזניים כל הזמן, ועדיין זה היה מעיק עם בומים בחזה. בשנים האחרונות הווליום באירועים, ובהשמעת מוסיקה במרחב הציבורי בכלל, עלה לדציבלים מטורפים, איך אנשים מסכימים לזה, נכנעים, רואים אנשים סובלים ושותקים... זוועה. ואנשים עישנו בלובי מתחת לשלטים של "אסור לעשן", ככה שזה היה לנוע בין האולם הרועש לבין הלובי המעושן. מקסים פשוט, פיכס, איזה אספסוף דוחה.

הייתי צריכה לצאת החוצה אל מחוץ לאולם, לנשום, חבל שלא עשיתי זאת, וחבל שחלק מהזמן פשוט חזרתי לשבת באולם בשולחן שלנו על רקע המוסיקה התוקפנית. מקווה שלא יהיה לי רחש באזניים אח"כ לפני השינה כשאשכב במיטה (לפני המון שנים הייתי בהופעת רוק רועשת ולאחר מכן נהיה לי רחש חזק באזניים שנהיה קבוע, עם השנים נרגע - או שנחלש, או שהתרגלתי, לא יודעת. אני כבר בכלל לא שומעת אותו בלילות, אז נראה לי שנחלש. אך חשיפה לרעש חזק מגבירה אותו).

שאלתי את אחד האחראים אם ניתן להחליש קצת את המוסיקה, בהתחלה אמר שיבקש מהדי.ג'יי בהפסקה, אבל אח"כ זה שוב עלה, וכששאלתי אותו שוב, אמר שרק ככה אנשים ירקדו. איזה היגיון עקום, איך האטימות, הוולגריות והצעקנות הולכים ומשתלטים על המרחב הציבורי שלנו. זה ההיגיון: אם המוסיקה תהיה רק חזקה או חזקה מאוד, אבל לא רועשת-קורעת-את-עור-התוף, אז אנשים לא ירקדו. יה, רייט. בשביל שיהיה שמייייח ושאנשים ירקדו, צריך נזק לשמיעה. פה ושם אנשים העירו שהמוסיקה רועשת מדי (גם בן זוגי), אבל אף אחד לא מבקש או שואל. העיקר שכולם מחייכים כי הכל בסדר! עדר שמייייח בדרך לשחיטה!

חוצמזה היה אוכל ממש טעים (רק נחכה ונראה שאין תופעות לוואי),

והדרך לשם ובחזרה הייתה זוועה מבחינת פקקים, גם ככה זה היה רחוק מאיתנו. 

אח של בן זוגי הוא יצור אגואיסט ונצלן, סתמי ולא מעניין שתמיד מדבר בידענות על כל מיני דברים, שנשוי לערסית שמתיימרת לא להיות ערסית, והם פשוט התעלמו מאיתנו,

שאלתי את בן זוגי אם זה לא מוזר שאח שלו מתעלם ממנו - הוא אמר לי שככה האח מתנהג כשהוא עם אשתו, וזה לא הפריע לו בכלל. נו טוב, בכל משפחה יש דברים מוזרים.

לא שיש לי על מה לדבר איתם ולא שאכפת לי מהם, אבל זה נראה לי מנומס לפחות להגיד שלום, הרי ישבנו באותו שולחן, רק שלא הייתה לי הזדמנות כי הם לא הסתכלו לכיווני אפילו פעם אחת. יכולתי ליזום ולגשת להגיד שלום, אבל הרגשתי לא נעים. ובכלל, השמנתי ואני נראית בלעעע, אז לא רציתי לספק להם הזדמנות לבחון אותי יותר מקרוב. יצא לי חצ'קון בסנטר וחצי חצ'קון במצח. לפחות זה חסך לי את הצורך לנסות להיכנס איתם לסמול-טוק. הם היו מאושרים מהמוסיקה המפגרת עם המילים המפגרות.

אמנם יש חתונות בסגנונות שונים ועם אוכלוסיות שונות, ויצא לי להיות בחתונות עם אוכלוסיה "איכותית" יותר ועם מוסיקה יפה בווליום סביר, אבל עדיין חתונה נראית לי טקס מפגר ומיותר, כל הטרחה הזאת לשופוני הזה מול אנשים שעם רובם אין כמעט קשר כל החיים, כל הקלישאות, כל זה לא משנה. בעבר היה לזה יותר תוקף מסורתי ושבטי/חברתי, היום זה לרוב כבר סתם... גחמה... וואו, החלטנו לחיות ביחד! יופי, אז תחיו ביחד ותיהנו, מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם, למה צריך לעשות על זה כל כך הרבה רעש? זו לא החלטה כזאת מקורית. תתמקדו בלהיות אנשים טובים.

טוב, אני יכולה להמשיך ככה לנצח. חיכיתי שיהיו מים חמים למקלחת שאוכל לנקות מעלי את ריח העשן. ואני נוראאאאאאאאא עייפההההה.

לילה טוב!

ממני,

המיזנתרופית הגאה!!!!

אור. לנדו.

נ.ב - אני לא באמת מיזנתרופית. אני רגישה. זהו.

מנסה להילחם במחשבות הטורדניות -

אולי אין לי מה לדאוג? אולי עשיתי בסדר? אולי אני מגזימה בדאגה?

מצד שני - אולי זו הייתה טעות? אולי נגרם נזק בריאותי? אולי הייתי צריכה יותר לעמוד על המשמר ולא להשתכנע?

לא כל דאגה היא או.סי.די, יש דאגות לגיטמיות.

איך יודעים מה או.סי.די ומה לא?

מצד אחד, מנסה להרפות יותר כי הרבה פעמים אני מגזימה בדאגה, אבל אז מצד שני, כשאני מרפה, אני פתאום תופסת את עצמי שאולי נתתי למשהו שגוי לקרות, אפילו נורא, ושדווקא כן הייתי צריכה להיזהר.

מה הסיפור? פשוט מאוד. אני לא מתביישת ולא אכפת לי שזה פומבי. כי כרגע אני יותר מדי סובלת ומבוהלת מכדי שיהיה לי אכפת. אז על הפרמשטק המפוהק שלי.

טיפול אפילציה להסרת שיער.

פעם בכמה חודשים עוד הולכת לתורים קצרצרים למעט שנשאר.

בפעם הקודמת ביקשתי לעשות באיזו בודדת בקרבת בית השחי, ליד.

אז עלתה השאלה - נראה לי מצדה, אך אולי איני זוכרת נכון - האם אני רוצה כבר לעשות את הבודדות שנשארו בבית השחי מהטיפול בלייזר שעשיתי לפני כמה שנים. שאלתי אותה אם זה בטוח מבחינה בריאותית. היא אמרה שמכיוון שזה רק שאריות מהטיפול בלייזר, ניתן. שאם זה היה טיפול מההתחלה, היא לא הייתה עושה. ואני מבינה שהיא בעבר עבדה בקופ"ח ושהיא רצינית ומנוסה (היא עובדת במכון קוסמטיקה של מישהי שהגעתי אליה דרך המלצה). אז זרמתי, למרות שלא התכוונתי שנעשה שם ולמרות שאני מאוד דאגנית בנושאים בריאותיים ונזהרת מבחינה בריאותית (מצחיק שאני כותבת את זה לאור העובדה שאני זוללת כמויות סוכר אדירות, אבל זה משהו אחר). אמרתי לעצמי, יאללה, ניפטר מהן בהזדמנות זו.

היום הייתי אצלה שוב והתייעצתי איתה לפני שעשינו את המעט שנשאר בבית השחי, כי התלבטתי שוב אם בכלל כדאי, והיא אמרה שזה בסדר. התחלנו, ואחרי כמה זמן שאלתי שוב כי זה הטריד אותי, אמרתי לה שזה די מדאיג אותי, הרי זה אזור רגיש, עם בלוטות. ואז היא הפסיקה ואמרה - תראי, אני לא רופאה ולא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז ולא לוקחת אחריות, האחריות היא של המטופלת שמבקשת, אני יודעת שזה אמור להיות בסדר כשמדובר בשאריות בודדות אחרי טיפול לייזר, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו (סרטן או משהו כזה), אני מורידה מעצמי מראש אחריות, שלא יהיה מקרה של תביעה... הקיצר, נבהלתי. אמרתי לה שזה לא שביקשתי, אלא שהנושא עלה - אולי מצדה - ושהתייעצתי איתה כאשת מקצוע בעלת ידע מקצועי ומניסיונה, האם זה מקובל, האם ידוע לה על בעייתיות, והיא בפירוש אמרה לי שזה בסדר. אז למה רק עכשיו היא מסייגת, מדוע לא קודם? סמכתי על חוות הדעת שלה. אני לא מבינה בזה כלום. והרי לא היה דחוף לי להוריד שם, הסתדרתי עם סכין גילוח פעם בהרבה זמן, אם הייתה מסייגת מלכתחילה, כנראה לא הייתי עושה. חבל, זה היה מיותר. ונורא נבהלתי שעשיתי טעות. מה, עכשיו סתם סיכנתי את עצמי בסרטן או בעיה בריאותית? הפסקתי באותו רגע את הטיפול, למרות שבצד השני יש שתיים-שלוש שערות שקצת רחוקות ולא אמורה להיות איתן בעיה (וחבל כי עכשיו הן סתם נשארו שלא לצורך), אבל באותו רגע רק רציתי להפסיק ונבהלתי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך. הרי זה כ"כ לא אני. אני תמיד נמנעת ונזהרת. וגם - היא יודעת שלא צריך להוריד מנק' חן שיש לי שם ואני תמיד מפנה תשומת הלב, ונראה לי שהיא הורידה ממקום קרוב מדי לנק' חן. או שלא. אני כבר משתגעת ולא יודעת אם אני מגזימה.

גיגלתי את הנושא למצוא אזהרות על אפילציה בבית השחי ולא מצאתי משהו.

אולי אתייעץ עם רופאת המשפחה.

ומה זה משנה כרגע, הרי מאוחר מדי.

במהלך הערב ניסיתי להעיף את זה מהראש ולא להתעסק בזה, כי פשוט אין טעם. פשוט לא לחשוב על זה ולהמשיך הלאה. גם בסה"כ הבנתי שאנשים עושים את זה, אז יכול להיות שזה מקובל ובסדר. אז לחשוב חיובי ולהסתכל קדימה.

בהתחלה הצלחתי, אפילו במשך כמה שעות, אבל בלילה זה קרס. לא הצלחתי להעיף את זה מהראש, זה מציק לי ומחריד אותי ואני נורא מתחרטת וחוששת.

בסוף בשביל להירגע אכלתי באחת בלילה בייגלה עם חומוס תוך כדי ניסיון להסחת דעת מול פרק של מד מן - לא הצלחתי להתרכז ואכלתי יותר מדי.

אני משתגעת.

ויש עוד חרטות על גבי חרטות על גבי חרטות מעוד דברים אחרים ממהלך היום.

אני כ"כ משתגעת שאני לא יכולה לעשות משהו אחר ולא לישון. 

הערב התחלתי להירשם באינטרנט למוסד האקדמי הזה לתכנית הלימודים הזאת.

לא רוצה לשלם דמי רישום באינטרנט באשראי!

בחיים שלי לא הקלדתי את מס' כרטיס האשראי שלי באינטרנט. לא בוטחת בזה.

הבחורה שם אמרה לי שאני יכולה גם להקריא לה את המס'. גם מזה אני לא מתלהבת.

אז הנה, עוד משוכה לעבור - הרישום ותשלום דמי הרישום. גם זה לוקח זמן ודורש התגברות על משוכות כאלו, דברים שאני נרתעת מלעשות.

אפילו להתחיל את הרישום באינטרנט לקח לי כמה ימים כי צריך להקליד מס' ת.ז.

אני היסטרית לפרטיות שלי. פאראנואידית.

מצד שני, לגיטימי לא לרצות לשלם באשראי באינטרנט, לא? אמנם כבר כל העולם עושה את זה, אבל לא יודעת כמה לבטוח באבטחה שלהם באתר.

ולקפוץ לשם לשלם במזומן זה סיפור, זה לא פרקטי, זה לא קרוב.

אדבר מחר בבוקר עם הבחורה במשרד שם.

אלוהיםםםםםםםםם.

זה פשוט קטע שאסור לי לפרסם, זה מביך ואני בעצם נמצאת במצב בו אני מחפשת אישור מאחרים שהכל בסדר, כי אני לא מסוגלת להכיל את הספק וחייבת לדעת בוודאות אם שום דבר לא קרה או שנעשתה פעולה שעלולה לגרום לבעיה בריאותית. אני חייבת לשתף כי אני משתגעת לבד. איך ברגע אחד של החלטה בהסח הדעת אפשר להעלות סיכויים לבעיות בריאותיות. או שלא.

חרא לי. נהרס לי.

אולי שווה לסגור את הבלוג הזה, שלא תהיה לי גישה קלה וזמינה כל כך להקיא כל פיפס שמציק לי. ויש בזה גם אשליה גדולה מאוד. כאילו יש חשיבות למה שאני כותבת כאן, כאילו משהו משמעותי נבנה. סתם רודפת אחרי הזנב של עצמי. 

ואולי אני בעצם מעיקה ומציקה ומעצבנת וטרחנית. ומישהו עוד יגיב לי כאן בתגובה אנטגוניסטית שתבהיר לי את זה.

אני אפרסם ומקסימום אמחק אח"כ.

לפחות אולי יעזור לי להרגיש שביטאתי את הדברים והוצאתי אותם ממני ולא אתפוצץ מרוב לחץ, כי חלק ממנו השתחרר החוצה.

האמת היא שאני לא מבינה מה קורה איתי ומה לעשות. אני מרגישה אבודה לגמרי. ואף אחד לא יכול לעזור לי.

אתמול הסתפרתי, אחרי הרבה זמן שלא,

העובדת החדשה שהחליפה את המקסימה שעזבה - היא גם מאוד חמודה,

אז יאללה, נקרא לה החמודה,

אני חושבת שהיא מהאנשים הטובים והאותנטיים, לפחות כך אני מתרשמת מהשיחות שלנו,

והיא יושבת בשולחן שלצדי, איפה שהמקסימה ישבה בעבר.

יש לי תחושה שהיא מאוד רוצה לעזור לי לשפר את העצמי השפוף והמאותגר שלי,

יעני בקטע של לקחת אותי כפרויקט (אני מקרה קלאסי למייקאובר מתבקש)

ועלה נושא השיער שלי שאני יודעת שכבר מזמן הייתי צריכה לספר,

היא המליצה לי על הספר (סליחהההה, מעצב שיער!) שלה והציעה שאם ארצה נקפוץ לשם ביחד, שאני אסתפר והיא תעשה גוונים, וזה בעיר אחרת שהיא מרוחקת קצת ובכיוון המנוגד לעיר בה אני גרה, והיא הציעה שניסע לשם יחד מהעבודה (היא כמובן עם רכב, רוב האנשים עם רכב, אני די יוצאת דופן בסביבה שלי בהיותי נסמכת על תחבורה ציבורית), ואף אמרה שהיא תשמח להחזיר אותי בחזרה - כזאת חמודה, כמובן שלא נתתי לה, יש אוטובוסים.

בכל אופן, היא קבעה לנו תור מראש, היססתי כי השיער שלי הוא מאוד בעייתי ונואשתי ממנו, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה, גלי עם נטייה לתלתלים אך לא מסודרים ויפים (ככה זה, גם בשיער מתבטא הכאוס שמושל בי... ), וכל החיים אני בניסיונות נואשים להבין מה לעשות איתו, רואה את הבנות סביבי עם פריזורה מסתדרת, עושות כל מיני טריקים ותסרוקות יפות וצורות שאין לי מושג איך לעשות, או סתם יש להן גנים מסתדרים יותר משלי. וכבר הסתפרתי בעבר קצר יותר ותמיד חזרתי לאסוף אותו בקוקו או עם קליפס כי הוא התנפח למימדים מדאיגים אה-לה-דיאנה-רוס-במזג-אוויר-לח-במיוחד, וניסיתי כל מיני חומרים, ובאיזשהו שלב כבר ויתרתי ופשוט עשיתי קצוות לרענון כל כמה חודשים וזהו ואוספת אותו בצורה לא מחמיאה, לא הולך לי אחרת. זה גם עניין של תקופות, השיער מושפע מהמצב הכללי - הנפשי, וגם מהתזונה. ומשתי הבחינות הנ"ל, זו תקופה חרטבונה למדי.

ומעצב השיער הזה גם יקר יחסית למה שאני רגילה - פאקינג 300 ש"ח!

אז כשהתור התקרב מלמלתי לכיוונה קולות מהוססים של אופציית ביטול, והיא ביקשה שאם כן אז שנבטל מראש כי לא נעים לה באותו יום, זה כנראה לא נהוג, כי כנראה מדובר בארמון האליזה ויש כל מיני חוקים חברתיים, מה שבכלל הלחיץ אותי כי עכשיו נכנס גם אלמנט האחריות שלי למרקם העדין של היחסים הדיפלומטיים שלה עם הוד מלכותו מעצב השיער המהולל, והבנתי שזהו, התחייבתי, ואין דרך חזרה, אבל החלטתי לזרום בסבבה, והרי גם כך אני הייתי חייבבתתת לקצר את השיער המצ'וקמק שלי.

אתמול עשינו את זה והיה ממש נחמד. היא חמודה, היה כיף. אמנם בדרך שוחחנו על עניין שימוש ברכב מול תחבורה ציבורית, והיא תמיד מנסה לשכנע אותי לקנות רכב כדי שאהיה עצמאית וחופשיה יותר (ממקום טוב, אני יודעת שהיא רוצה לעזור לי לשפר את חיי, וזה אכן לגיטימי ויש יתרונות לרכב, כמו גם חסרונות), וציינתי את נושא איכות הסביבה, והיא ענתה דברים שנשמעו לי כקולו של ההמון המרוכז באגו ובנוחיות שלו עצמו וברובד מאוד חומרי ושטחי ולא חושב על התמונה הגדולה ואיך מעשיו משפיעים על המערכת האקולוגית, לא מודע לכך שמעשיו של כל אחד ואחד מצטברים יחד לכדי השפעה עצומה שדורסת את המרחב. היא טענה שנסיעה בתחבורה ציבורית לא תורמת לאיכות הסביבה כי אוטובוסים מזהמים - אבל הרי כל אדם ברכב פרטי מוסיף עוד רכב על הכביש! ונסיעה בתחבורה ציבורית היא משותפת להרבה אנשים ברכב אחד שגם כך נוסע באופן קבוע ורק מצטרפים אליו! זה היגיון פשוט, והיא לא הסכימה. היא גם אמרה שאוטובוס זה אמצעי תחבורה שמיועד לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב, עניים, יעני פשוטי העם... הייתי בשוק מהטיעון, אבל ויתרתי ולא פיתחתי את העניין כי לא רציתי שתיווצר אי נעימות או שאצטייר כמרירה או תוקפנית, אני לא טובה בויכוחים ועלולה סתם להתעצבן ולא להצליח לבטא את עצמי בצורה יעילה, כל הטיעונים נמוגים לי מהראש בסיטואציות כאלו ואני מרגישה תמיד שידו של הצד השני על העליונה ושאני בעצם טועה או מגזימה, ואני חשה מתח ואי נחת ואת התסכול של מי שעומדת במבט אפולוגטי מול עולם מטומטם ודורסני.

המספרה הייתה מהסוג היוקרתי/אופנתי/פלצני/מאאאאגניב עם אנשים שנראים טוב, הרגשתי לעומת כולם ממש מוזנחת, מכוערת, סמרטוטית ומוזרה, לחלוטין לא שייכת לשם, תמיד לא נעים לי כלפי אחרים שהם נאלצים להיות באינטראקציה איתי כי אני מבאסת במראה שלי (אני מרגישה כך תמיד, למשל, עם הבוס החדש המצודד), אבל הם היו מאוד נחמדים והתייחסו אלי כאל בת אנוש בעלת קיום לגיטימי (בכל זאת, אני לקוחה). החמודה ביקשה מראש שבעל המקום יספר אותי, ולא איש צוות אחר. מעצב השיער המהולל היה היפסטרי מאאאאגניב ברמות אינטר-גלקטיות, עם זקן היפסטרי ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה (גם לי יש מסגרת משקפיים שחורה מפלסטיק, זה אומר שאני מאאאאגניבה ואדג'ית? ), והוא היה ממש חמוד. כשנתתי לו את ההקדמה הקבועה ("השיער שלי מאוד בעייתי, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה") הוא ענה לי בקול רך ובמבט איכפתי, נחוש ומלא חמלה: "אני נעלב בשם השיער שלך" ואז הסביר לי כמה השיער שלי נפלא וצריך רק לדעת איך לטפל בו ומה לעשות איתו. קח אותי אליך ותטפל בי! לא, לא זעקתי את זה, זו יבבה פנימית שהשתרבבה לטקסט היישר מהתריסריון שלי. הוא המשיך לדבר בביטחון רב ובידענות אה-לה-רפי-קרסו על השינויים ההורמונליים שעברתי לאחרונה שהשפיעו על השיער שלי, שעובר תהליך של שינוי. נו ברור, כמובן, זה הכל בגלל השינויים ההורמונליים שהוא זיהה ממבט אחד וממישוש אחד בשיער שלי. בגלל זה מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי הוא סחבה. עכשיו הכל ברור. איזה יופי שבכל זאת יש היגיון בעולם ויש הסבר לכל דבר. טוב, לא אהיה צינית לגמרי - יתכן שהוא מזהה דברים מהניסיון הרב שצבר.

הקיצר, עשה את מה שעשה במשך 5-10 דקות, הרוויח 300 ש"ח. בכמה דקות של תנועות מספריים וידיים מרהיבות. לא בציניות - באמת עשה כל מיני טריקים קטנים מרשימים שטרם יצא לי לראות - כנראה אף פעם לא הייתי בידיים של מישהו מהליגה של הבית העליון. נראה היה שהוא מאוד מיומן, והופ, שלח אותי לדרכי עם תסרוקת חמודה מתולתלת. זה היה נראה די חמוד. אבל כמובן שזה לא נשאר כך (וגם לא קניתי חומרים שלהם, אולי שווה בכ"ז לקנות חומרים יקרים של מספרה... אשקול), הבוקר כבר השומר במקום העבודה שלי קרא לי פעמיים, בבואי בבוקר ובצאתי בערב, בשם "אפרו", כי השיער התנפח. וזה כאילו בקטע של צחוקים וירידות באהבה, אבל זה דיכא אותי תחת. לא משנה, כנראה לא שמתי מספיק חומר (קרם לחות במרקם לא שומני בשילוב עם גלייז לתלתלים), וגם כנראה הייתי צריכה לשים על שיער רטוב ומיד אחרי החפיפה (שמתי בבוקר על שיער יבש שקצת הרטבתי). אני בשלב של ניסוי וטעיה באופן הטיפול בשיער וקצת מנסה ליישם כמה טיפים חדשים קטנים שהספר (רב-ספר!) נתן לי. מקווה שלא אצטרך לחזור לאסוף את השיער כמו תמיד. לפחות שאבין איך אפשר לאסוף אותו בסיכה בצורה מחמיאה. נקווה לטוב. נקווה לאדג'יות מרהיבה.

אני קצת עצובה כי כל האנשים המקסימים האלו - המקסימה, החמודה, האצילה, הבוסית לשעבר, ואחרים - אנשים סביבי שכ"כ רוצים בטובתי ושאני אוהבת, ועדיין אני מרגישה כזה מרחק ביננו איכשהו, פער שאני לא מצליחה לגשר עליו, וחוששת שזה פשוט משהו בי, בהתנהלות שלי, שמרחיקה אנשים ממני, שהאובססיביות שלי וההיתקעות שלי על דברים קטנים גורמת לי לפספס חברויות. שאני נמצאת ברובד מציאות אחר. כאילו עוטפת אותי באופן קבוע שכבת בידוד שלא משנה מה אעשה, גם אם אתאמץ ואלך למפגש חברתי ואהיה בקרבת אנשים, אהיה עטופה בה ומבודדת מהאחרים, שונה, מביטה בהם מהצד במבט של ילדה אבודה ומבולבלת. לא משתלבת. ונראה לי שיש פעילות חברתית ענפה ביניהן שאני לא חלק ממנה כי כנראה התייאשו ממני, או שאולי חושבים שזה לא יעניין אותי כי אני תמיד ביקורתית כלפי כל מיני דברים. גם הברזתי ממפגשים חברתיים - כלומר, ההתרחקות כמובן גם באה מצדי - בדיוק בגלל התחושות הללו, ובגלל עוד כמה סיבות. במקום לזרום וללכת, אני לרוב נמנעת. אבל הנה, אני לא תמיד נמנעת. זרמתי עם ההליכה לספר עם החברה מהעבודה, למרות החששות והדאגות. אפילו שתיתי כוס מים שעובדת במספרה הביאה לי לבקשתי מחדר אחר שנגיש רק לעובדים, מקווה שזה היה בכוס נקייה ומים מסוננים ממתקן. היה לכוס החד-פעמית ריח מוזר. נו טוב.

והנה עוד משהו שלא הברזתי ממנו ועשיתי למרות הקושי והנטייה להימנעות - למרות שבלילה שלפני כן היה לי כמעט לילה לבן וישנתי רק כשעתיים והייתי טוטאל לוס, וגם יום לפני כן זללתי מלא שטויות שגרמו לי להרגיש רע (מה יהיה עם הבריאות שלי? אמא'לה, חייבת להתאפס ולהפסיק) - למרות הפיתוי להישאר בבית ליום של בריחה מהעולם, השלמת שעות שינה, צום וליקוק פצעים - 

שלשום מימשתי את התכנית שהייתה לי מבעוד מועד, לקחתי יום חופש ונסעתי למוסד האקדמי שאני מתעניינת באחת מתכניות הלימודים בו. הייתי מספרת בפרוטרוט (כמובן) על התרשמותי, אבל אני קצת חוששת שניתן יהיה לזהות באיזה מקום מדובר אם אסחף בתיאורים. אבל אוף, ראש התכנית (שקבעתי איתו מראש את הביקור שלי שם) הוא צעירצ'יק כזה ענוג וחמוד. ד"ר. יש לו כזה אינטלקט. וואחד אינטלקט. אינטלקט-פורטה. מפעים בסדר גודל של אייקון החציל הזקוף בווטסאפ. והוא נראה עדין כזה. המממ. אולי הוא הומו ונוכל להיות החברים הכי טובים? אולי הוא יתברר כאדם רגיש, עם נפש עדינה אך איתנה, והוא ממש יאהב אותי כי אני חמודה וחכמה ומצחיקה ומיוחדת ורגישה ושברירית-אך-נלחמת ועם פוטנציאל-פורטה. ואני אוהב אותו כי הוא עדין ורגיש ואינטליגנטי ועם עור פורצלן והכי חשוב - הוא אוהב אותי. שייסה. אלוהים, מה יהיה איתי. חוצמזה, אני לא כל רשימת התכונות הזאת. אני גם מעצבנת וכפייתית ואובססיבית ומעיקה ולא נורמטיבית והימנעותית וביקורתית ובעצם לא מודעת לכמה שאני מדיפה דיכאון, לכמה שהמראה שלי מדיף דיכאון וחוסר חיוניות. וככה זה, האחרים קולטים את זה, וזה משפיע על הרצון או חוסר הרצון להתקרב אלי. הפער הזה, הניגוד, בין ההתאהבויות הנרגשות שלי באחרים (בעיקר במי שסתם נחמד אלי כמו לכל אדם אחר) לבין מה שהגוף שלי משדר. לא משנה, בכל אופן, עדיין מעניין אותי אם הוא הומו, אבל גוגל לא עזר לי בזה. רבאק, מה הטעם בגוגל אם אי אפשר לגלות בגיגול אם מישהו הוא הומו ואם הוא עשוי לאהוב אותי ממש ממש???

(רואה לנכון לציין בהקשר זה שתי מילים: "אידאליזציה" ו"פנטזיה").

חוצמזה האנשים שם היו מאוד נחמדים, והלימודים נראים בסה"כ מעניינים. האווירה נעימה. ההגעה לשם קצת מאתגרת מבחינת התחבורה הציבורית, אבל זה לא בלתי אפשרי. נראה לי שארשם ואעשה את מבחן הקבלה. לוקחת בחשבון שיכול להיות שגם לא אתקבל. הקבלה אינה מובטחת. אני אינטליגנטית, אך יש לי חורים בהשכלה וחסרים לי ידע ורקע בכל מיני תחומים. ויש לי קושי בקבלת החלטות ואני נתקעת על דברים קטנים עם ספק כרוני, מה שיכול לחבל במיומנויות ובביצועים שלי. וזה בסדר גם אם לא אתקבל. מקסימום אני והד"ר נהיה רק חברים טובים, בלי יחסי מורה-תלמידה

אפרופו התאהבויות נרגשות במי שסתם חביב אלי באופן פרוצדרולי, אני כנראה לוקחת קשה מדי מחוות פשוטות ושגרתיות שאנשים עושים אחד כלפי השני באופן יומיומי:

לפני זמן מה, באחד הימים הלחוצים בעבודה, הבוס החדש היה כתמיד עסוק מישיבה לישיבה, יצא רגע מישיבה כדי לקחת משהו ולחזור, והייתי צריכה לתפוס אותו להגיד לו משהו, והתחלתי לדבר תוך כדי שהוא מתקדם כולו עסוק בין דבר לדבר וקצת התנצלתי שאני מטרידה אותו, ואז הוא עצר והקשיב לי ובאופן ספונטני שלח לרגע את ידו ושם אותה לרגע על כתפי במחווה ספונטנית של הקשבה, כאילו שבאותו רגע הוא מרוכז בי וכאילו אולי כדי להראות שזה בסדר ושאני בסדר,

ואני הייתי כ"כ מופתעת שהוא נוגע בי, שזה לא מגעיל אותו לגעת בי, והיה בזה משהו חמוד כל כך שהמיס אותי.

וואו, אם ארזה ואשפר את המראה שלי בטח הרבה יותר אנשים יתקרבו אלי ויביעו רצון לקרבה, נכון? אז זה בטח נעים, נכון?

היו לי כמה שיחות עם האחראי על בריאות הנפש בקופ"ח, דיסקסנו והוא הקשיב לי ארוכות ובסופו של דבר המליץ שאנסה להמשיך עוד אצל הפסיכולוגית הנוכחית שהפסקתי אצלה, לתת לזה צ'אנס. הוא דיבר בשבילי עם הפסיכולוגית שרציתי מזמן ושאין לה מקום פנוי כבר הרבה חודשים, ומתברר שלא תתפנה לפני אוקטובר לפחות, בעייתי. סיכמנו שבמקביל גם נבדוק אופציה לטיפול במסגרת מרפאה ציבורית כלשהי לבריאות הנפש שמתמחה באו.סי.די. וקבעתי תור לפסיכיאטרית.

ובעצם שום דבר לא קורה,

כי ככה זה אצלי, 

החיים רק מצופים אך אינם באמת מתרחשים,

בגיל כזה זו כבר בעיה,

תתעוררי, תתעוררי

והזמן איכשהו אוזל מבלי שיסמן במסלולו הנמרץ-מפוהק חריצים ראויים לתיעוד,

הזמן בורח מבלי שתהיה לי שליטה או אחיזה,

בי,

וגם כשחשבתי שסוף סוף קורה - זה לא היה באמת,

אלא פנטזיה ילדותית,

שמחפשת גאולה מבחוץ - ובזה אבדונה,

אבל מתוך רגש כל כך קדוש - האם רגש ילדותי הוא קדוש?

במובנים מסוימים אני די מתה,

נגיד רגשית,

ומתכסה בעננת אבק לואקר,

אברא קדברא!

שתי חבילות העלמתי הערב!

להתחבא בחיק חלום,

בבית, בבית, תנו לי בביתי לחסות,

אל תכריחו אותי לצאת אל העולם בחוץ, מקומי אינו שם,

אני מתאמצת מאוד להתאים עצמי, גם זה בקושי,

מאוד קשה היה לי להתחיל את השבוע, לצאת מן הבית אל המולת החוץ,

האני הסמרטוטית הכפופה מול החוץ הזקוף והמלא אמירה,

האנשים זה מתנהל כל כך שעמום,

ואני יודעת שזה לא היה משפט תקני,

אני

סוג של כישלון או התמהמהות,

מהותי היא ההתמהמהות,

ואולי הקלקול רב מן הקסם,

שריטה ישנה ששיבשה

את הצמיחה הנכונה.

אבל,

לענייננו,

אעדכן -

המזכירה השנייה יצאה לחופשה בחו"ל של שבוע וחצי,

בתקופה זו קרעתי את התחת הענוג שלי בעבודה עם ימי עבודה ארוכים עד מאוד (10-11 שעות ביום) ותיקתוק משימות,

חושבני הבוס הישיר החדש התרשם, קיבלתי פידבקים חיוביים,

חושבני מה אכפת לי בכלל מכל זה, ומה בראש שלי ומה באמת, אני צריכה להוכיח עצמי? אחרי 9 שנים?

כל העניינים מול המזכירה השנייה - מה זה, תחרות? השוואה? איך הגיע לזה, לא מעניין ואין כוחות, אבל הנה, זה המצב התת-קרקעי שנוצר, כנראה, ולי בנשמה זה עושה קצת שחור, קצת מנומר,

בכל אופן, אני את שלי עשיתי, עבדתי קשה ויסודי כהרגלי, וגם בלי בעיה תיאמתי פגישות ואף מורכבות רבות-משתתפים (מה שבד"כ היא עושה ואני אף פעם לא עשיתי ומעט חששתי, אך מסתבר שזה לא דורש דוקטורט...),

ומכיוון שהיא לא הייתה בסביבה אז הייתה לי קצת יותר אינטראקציה עם הבוס הישיר והבוס הגדול (אבל... נראה לי שעדיין הבוס הישיר יותר משוחח איתה, כך לפחות אני מרגישה. ואם כן, אז מה? שיהיה. אני לא יכולה להיות אלא עצמי, take it or leave it).

כשהיא חזרה הייתי כבר די מותשת - אז מצד אחד שמחתי שהיא חזרה כך שאוכל לחזור לשעות עבודה נורמליות, ומצד שני - היה משהו טוב ונעים ונוח יותר עבורי בזה שהיא לא הייתה, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה אישית, אז קצת התבאסתי כשהיא חזרה. כשהיא חזרה כבר היו קצת אי הבנות ביננו וחיכוכים קלים, אין לי כוחות וחשק לזה. אחרי זה היא הודתה שהייתה מצדה אי הבנה. אוףףף. אבל, עדיף ככה מאשר שכל המשרד על הכתפיים שלי 10-11 שעות ביום, זה טירוף, זו עבודה לשני אנשים. ואני צריכה ללמוד לא להגיב על כל דבר, לא כל דבר שווה להתעכב עליו, למען שלום בית. יש דברים לא כ"כ מהותיים או חשובים. וככה זה כשעובדים יחד, צריך ללמוד להסתדר ולא לקחת כל דבר ללב.

פתאום בשני לילות שונים, חלמתי על הבוס הישיר. התבאסתי מהחלומות כי הם הוכיחו לי שאני סתם ילדה קטנה שמפנטזת על אהבה. בחלום אחד היינו יחד במשרד והוא רכן לעברי ללחוש לי באוזן הערה על מישהו שהגיע למשרד, הערה כזאת סודית רק ביננו. והיו לו זיפים (אף פעם אין לו זיפים, הוא מגולח למשעי, ובכלל לבוש יפה ומוקפד, נראה טוב). כמובן שיש בחלום מין השתוקקות לקירבה, קשר. ואני סתם משליכה עליו! הוא לא עושה רושם של אדם רגשי או רגשני, להפך, יש בו משהו מאוד מאוד קורקטי, ואמנם אדיב וקומוניקטיבי אך מרוחק משהו, הייתי אומרת מעט רובוטי, ומאוד מאוד מיינסטרים. חשבתי בהתחלה שאולי יש בו הבלחות פה ושם של איזה ניצוץ פנימי מעניין שהיה נראה מבטיח, אבל לא יודעת... 

בחלום המפגר השני היו לנו חיים כפולים - בעבודה עובדים יחד בצורה מאוד קורקטית כמו כולם, ובערב מאוחר מתכתבים בווטסאפ/אימייל על דברים אישיים, מפתחים יחסי קירבה מיוחדים, ואף אחד לא יודע, ונורא אכפת לו ממני. וזה כל כך נגע ללבי שבא לי לדפוק את הראש בקיר, אם אפשר קיר מלא מסמרים אז בכלל טוב, תודה.

גאאאאאד, פאתט.

זה בכלל לא קשור אליו. 

אני חושבת שאני כ"כ צמאה לאהבה, ושיש בי כאלו חסכים, שאני נמסה לגמרי אם מישהו אפילו מתעניין בשלומי. זה נראה לי כמו נס. למשל, באותו שבוע חצי, היה לי לילה לבן אחד נטול שינה, שלאחריו באתי לעבודה, ונשארתי עד 17:00, כאשר הייתי ערה משש וחצי בבוקר של היום הקודם... הייתי כבר די על הפנים והבוסים זירזו אותי לצאת הביתה. אח"כ בערב, הבוס הישיר שלח לי הודעה בווטסאפ - "מקווה שאת בבית ובטוב! תנוחי". העובדה שהוא שלח לי את ההודעה מרצונו החופשי ומתוך אכפתיות ועניין - שהוא חשב עלי - המיסה אותי טוטאלית. הבנאדם בסך הכל שלח לי הודעה לאקונית למדי, כראוי לבוס איכפתי ונחמד שמעריך את קריעת התחת (הענוג לשעבר) של העובדת שלו. אחחח, אחחח, מה יהיה איתך. אני פשוט כזאת פודינג או ג'לי רוטט, כאשר בחיים האלו צריך להיות דייסת שיבולת שועל מעופרת יצוקה.

כשהמזכירה השנייה שבה ארצה והתכתבנו שלושתנו קצת בקבוצה שלנו בווטסאפ, הבוס הישיר כתב לה: "ברוכה הבאה!!! חסרת לנו... ומצד שני אור ניצחה על התזמורת ביד רמה!". נראה לי שזו מחמאה, לא? הא הא, הוא אוהב אותי! אוהב אותי! אוהבבב, אותייי! טרה לה לה! זהו, איבדתי רשמית את שפיות דעתי, לעת עתה. אני משליכה עליו את החסך שלי בדמות אבהית אוהבת ומיטיבה. לפחות אם הייתי רזה יותר ומטופחת, מקפידה על הליכות ומפסיקה עם הזלילות, מתלבשת בצורה נורמלית (בימים אלו אני זורקת על עצמי מהארון את מה שמספיק גדול לעלות עלי, בלי שמץ חוש אופנתי, אבל עם המון חוש סמרטוטי) - הייתי יותר ראויה לאהבה כזאת. אבל אפילו את זה אני לא עושה, לא עושה את עצמי ראויה יותר לאהבה, רק מרחיקה עצמי. נסוגה לתוך עצמי וחיה בעולם של חלומות. ולואקר. המציאות היא way overrated! יחי החלומות ומרתון סדרות!

הייתי אצל רופאת המשפחה היום כדי לקחת מרשמים לתרופה הפסיכיאטרית. היא הזכירה לי שאני צריכה לרזות כי בבדיקת הדם האחרונה שלי תוצאות השומנים היו מאוד גבוהות. אבל בינתיים האוכל הוא היתדות בהם אני נאחזת כדי לטפס כל יום. צריך איזושהי תכלית שתמריץ הלאה, שתיתן מוטיבציה להמשיך כל יום במירוץ הסיזיפי הזה. מנקודת מבט מפוכחת, אני רואה את חוסר הטעם, לא יכולה להאמין באשליות. אבל צריך להאמין במשהו, לרצות נורא משהו, לצפות למשהו.

כשרזיתי, זה לא היה חלום, זו עדיין הייתה המציאות, על כל מגבלותיה ופגמיה. מפחיד להתאמץ כל כך ולהגיע לשם ולגלות שזו לא התשובה, ושאולי אין תשובה. שהראש עדיין חושב יותר מדי, שהגוף עדיין לא מוצא חן בעיניי, ושאולי דווקא בגלל שנמלאתי מרץ ורצון וחשק, וראשי נמלא חלומות ומאוויים - תחושת האכזבה חזקה יותר. עדיף לא לרצות, לא להשתוקק, כדי לא להתאכזב כל כך. מצד שני, אולי זו חשיבת היתר שלי, האובססיביות המעגלית העקרה, שהובילו אותי בכיוון הלא נכון, בחזרה למשבצת ההתחלה.

אני מתחמקת מהמטפלת. ביטלתי שתי פגישות שנפלו על השבוע וחצי המטורפים בעבודה. ולא קבעתי בינתיים פגישה חדשה. היא כתבה לי בווטסאפ, שאלה מה לגבי המשך טיפול ואם לקבוע לי פגישה השבוע. לא בא לי. לא נראה לי שזה כ"כ מסתדר. נראה. 

גיליתי להקה נהדרת חדשה! גילויים כאלו מרקידים לי את כלי הדם בקצב של תפילה מתפוצצת מרוב תחינה.

קוראים להם Beach House, וגיליתי אותם במקרה דרך סדרת טלוויזיה מפגרת שרק מתוך אינרציה המשכתי לצפות בה עד סוף העונה הראשונה. באמת מפגרת. אבל הפסקול - משובח. לסדרה קוראים The OA. בזבוז זמן, אל תצפו.

זה השיר שלהם שהופיע בסדרה:

עכשיו אני חורשת ב- loop על האלבום היפהפה Bloom, מתוכו נדלקתי במיוחד וקשות על השיר הזה:

ועל רקע הלחן הקסום,

לילה טוב

איכס, אין לי כוח לעבודה.

עוד כמה ימים אנחנו טסים לחופשה בת 3 שבועות לארה"ב. כן, מגניב וכיו"ב.

אני לחוצה. התחלתי לארוז, והמזוודה כבר כבדה מדי, עוד לפני שסיימתי. בחיי שלא שמתי יותר מדי, לא משהו יוצא מגדר הרגיל. שקלנו אותה - 14 ק"ג. לא נראה לי שזה נחשב יותר מדי, אבל לנו זה כבד. כנראה הזדקנו. ולשנינו בעיות גב. רק מההתעסקות המעטה עם המזוודה עכשיו, כבר התחילה לכאוב לי הרגל, לאורך אותו עצב שמושפע מהבלט בדיסק. אז מה יהיה בטיול עצמו? אמנם בן זוגי אמור לסחוב את המזוודות בחלקים הקשים (במעלה מדרגות), ואני אמרתי לו שאעזור לו שנסחוב יחד, אבל עדיין בטח יהיו פעמים פה ושם שאצטרך מעט לסחוב (כשלא אוכל לגרור על הגלגלים). אני גם לא רוצה שכל הסחיבה תיפול עליו, הוא בעצמו סבל לא מזמן מכאבי גב קשים.

זו מזוודה חדשה, קניתי גדולה יותר מבד"כ, אבל כזו ששוקלת לא הרבה, שלושה ומשהו ק"ג, המזוודה הקודמת שוקלת יותר (משהו כמו 4 ק"ג), והיא קטנה יותר. אז זו אמורה להיות דווקא נוחה וטובה וקלה יותר. לא זוכרת מה היה שנה שעברה, איך הסתדרנו עם משקל המזוודות.

אהמממ. בחיי שלא שמתי הרבה דברים. אז הוצאתי עוד קצת. הממממ. לא מאמינה שזה צריך להגיע לרמה שאני לא יכולה לקחת ג'ינס ושמפו. רציתי לקחת שמפו כי לא בא לי לקנות שם, סתם יקר נורא ואין סוגים שאני אוהבת, או לפחות כך היה בחנויות בהן הייתי בטיול של שנה שעברה בקליפורניה. אולי זה שונה בצפון מזרח ארה"ב, אין לי מושג. אפילו סבון נוזלי רציתי עכשיו לקחת, בקבוק ליטר לשנינו, אבל בגלל בעית המשקל אני כבר לא יודעת. 

וכל הבגדים שלי סמרטוטים. כי השמנתי ושמה על עצמי מה שעולה עלי בארון. ולא קונה בגדים חדשים כי אני סובלת מלקנות בגדים. אני יודעת שעליה במשקל לא חייבת לגרור בעקבותיה מעבר ללבישת סמרטוטים גדולים, יש נשים שמנות שמתלבשות יפה, ואני יכולה לחפש בחנויות גרדרובה מחמיאה יותר, אבל אין לי כוח. שנה שעברה הוצאתי אלפי שקלים על מלא בגדים חדשים לגופי שהיה אז צנום יחסית לעכשיו, ועכשיו כל הבגדים בארון משועממים מחוסר מעש. אז לא בא לי לקנות עוד בגדים. ולא בא לי למדוד ולהרגיש כמה שמנתי. ולא בא לי להצטלם בטיול.

איזה מוזר, נזכרתי עכשיו בסיטואציה בה הייתי עם אחותי הקטנה לפני כשנה-שנתיים ב- H&M, וחיפשנו בגדים, בעיקר בשבילה, ומצאתי איזה מכנסי ג'ינס קצרצרים (שורטס) מידה 38, ואמרתי לה שהחלום שלי כל חיי היה להגיע למצב שאוכל ללכת עם שורטס וגופיה ושזה ייראה יפה, ואז מדדתי את השורטס וזה עלה עלי בקלות והיה די יפה, ושמתי גופיה, והייתי בשוק שהגעתי למצב שאני יכולה להתלבש כך בפומבי. אמנם הרגשתי קצת לא בנוח (בכל זאת, הרגליים שלי לא דקות), אבל הרגשתי שזה נראה כמעט לגיטימי.

היה היה.

על מה אני כותבת כאן בכלל. לשלשת ורבאלית. טרדות. דברים קטנים שלא מסתדרים לי. 

אני טובעת בפרטים הקטנים של החיים שלא מסתדרים לי.

בכלל לא רואה מעבר לזה, לא מסוגלת.

בא לי חופש של סתם להישאר בבית ולהתנתק מהעולם. פתאום אין לי כוח לכל הטררם של הטיול.

מקווה שהטיול יהיה בסדר, שלא תהיה לנו בעיית גב. 

אין לי כוח להתרוצץ ולרדוף אחרי הזנב של עצמי.

לא רוצה לאחל לכם לילה טוב וללכת לישון. כי לא רוצה שיגיע הרגע המדכא-עכוז הזה שצריך לקום וללכת לעבודה. ויש לי כל מיני סידורים קטנים לטיול ואפילו לא בטוחה מה הכרחי ומה לא. ולסיים לארוז.

בא לי לכתוב כאן לנצח ולגלות כאן דברים יפים ומרגשים ומשמחים, אוצרות גדולים וקטנים, לפחות כאן.

התקיימה הפגישה (ב"הא" הידיעה) בין הבוס לבוסית, הבוסית סיפרה לאחר מכן לי ולמזכירה השנייה שבפגישה הוא הציע לה תפקיד ניהולי אחר, ואמר לה שב- 1 באוגוסט יתחיל לעבוד האדם שיחליף אותה בתפקידה הנוכחי (שאני מניחה שיהפוך להיות הבוס החדש שלי ושל המזכירה השניה, כנראה). לא הסביר הרבה מעבר לכך, והיא לא שאלה אותו מעבר לכך - לא על פרטים לוגיסטיים נוספים, ולא על מה הייתה בעצם הסיבה שהביאה אותו להחלטה הזו, ומדוע הדברים נעשו באופן הזה. אז הסיבה לכל המהלך הזה נשארה לא ברורה. יש לה את התיאוריות שהיא משערת, אבל אי אפשר לדעת בוודאות.

התפקיד הניהולי שהוא הציע לה הוא טוב ודווקא מתאים לה, אפשר לומר תפור עליה, וכנראה שהיא תסכים, למרות שזו החלטה לא פשוטה לאור האופן שבו כל זה נעשה, ולהישאר באותו מקום עבודה אחרי כל זה, לא פשוט... וחכו חכו, כשהשינוי הזה ייוודע לעובדי המקום, זה יכה גלים, יהיה "שמיייח" (במובן ההפוך מ"שמח"). 

איך אין לי כוח לכל זה... 

הרבה דברים לא ברורים, לא ברור מה ההשלכות של השינוי על המשרד, עלי ועל המזכירה השנייה, איך נעבוד בהמשך, איך נעבוד עם הבוס החדש, מה תהיה הקונסטלציה ותחומי האחריות, האם יהיו שינויים נוספים. הכל באי-ודאות. נחכה ונראה. ובינתיים יותר ויותר יורד לי מהמשרד הזה, וגם מהמזכירה השנייה. כל מיני דברים נאמרים, כל מיני התנהגויות מתגלות... ולא ברור עד כמה מתוך זה הוא השלכה של פרשנות מוגזמת שלי, שאני סתם נכנסת לסרטים...

תקופה מערערת. מתעוררת תחושה שיהיה לי קשה להמשיך לעבוד במשרד הזה, תחושה שבא לי ללכת משם, לעזוב את התפקיד... אני מפנטזת על לעשות שינוי בהמשך - למשל תפקיד אחר באותו מקום עבודה, או אפילו במקום אחר... אולי לרדת לחצי משרה כדי להקדיש יותר זמן לטיפול בעצמי ובדברים אחרים שאני רוצה לעשות... אבל כרגע מוקדם מדי לחשוב על זה, צריך להמתין בסבלנות לראות לאן הרוחות נושבות. נראה איך יהיה הסידור החדש ואיך אסתדר ואשתלב בו. מצד אחד, ברור שהעבודה הנוכחית שלי אינה מובנת מאליה, ולא בקלות מוצאים עבודה (וזה מקום עבודה טוב מאוד, בעבר הייתי אומרת אפילו מעולה, אבל בימים אלו קשה לי להיסחף בסופרלטיבים), כך שלא צריך למהר לעזוב. הרי מי יודע בכלל אם אמצא משהו אחר שיתאים לי ואני אליו, ואין מקום מושלם, ובכל מקרה לא אעזוב לפני שאמצא אלטרנטיבה. מצד שני, גם לא צריך לחשוב שהעבודה הנוכחית היא היחידה שאני מסוגלת לעשות. כעיקרון, עד כה מאוד אהבתי את העבודה שלי ואת מקום העבודה ואת האנשים, וראיתי את עצמי שם עד הפנסיה. אבל התקופה האחרונה טרפה את הקלפים וחשפה דברים שעד כה איכשהו לא נחשפתי אליהם. כמובן שמדובר רק באנשים מסוימים שאיכזבו ושאני כבר בקושי מסוגלת להסתכל עליהם מרוב גועל - בעיקר הבוס הגדול וסגנית הבוס. לעומת זאת, יש עוד המון אנשים מקסימים במקום העבודה שלי, שזו הנאה עבורי לעבוד איתם.

ענייני בריאות -

בפעם השלישית בחודש וחצי האחרונים, שוב נתקפתי שלשולים, בחילות, כאב ראש, חולשה, תחושת התייבשות ואמש היו לי גם הקאות. זה התחיל בשבת בצהריים, ועד היום נשארתי בבית, היום זה התייצב, טפו טפו טפו, מקווה שזה הסוף, ומחר אחזור לעבודה. מצד אחד, אולי זה במקרה שלושה וירוסים שחטפתי בחודש וחצי (וגם לבן זוגי היו קצת סימפטומים). מצד שני, זה מעורר סימני שאלה, וצריך לבדוק. יש לי מחר בבוקר רופאת משפחה, ובמקביל גם קבעתי פגישה עם רופא מאבחן במרפאה לרפואה משלימה (לא רק בגלל הסימפטומים האלו, בלי קשר רציתי, למשל לטיפול במתח וחרדה). גם בדקתי על חוגים לפילאטיס ויוגה והתעמלות בריאותית, כדי להתחיל לקחת עצמי בידיים ולטפל בגוף. וגם יכול להיות שהתזונה הקלוקלת שלי אולי תרמה לסימפטומים, אז ברור שאני צריכה - חייבת - להתאפס מהבחינה הזו. אגב, גם בפעם הקודמת וגם בפעם הזו הסימפטומים הופיעו אחרי מאמץ פיזי ממושך - בשבת למשל ניקיתי בבית, הזעתי... אבל שתיתי מדי פעם. אולי זה קשור להתייבשות? שלשולים זה סימפטום של התייבשות? טוב, בכל אופן אתייעץ עם הרופאה.

אז גם מהבחינה הזו - של להשקיע יותר בחוגים לגוף ולנפש - אני מפנטזת על לעבוד פחות... שיהיה זמן להשקיע בעצמי... ואולי יש אנשים שמצליחים לעשות הכל עם משרה מלאה (ובנוסף עם ילדים ועיסוקים נוספים), אבל לי זה קשה... אני כנראה זקוקה ליותר זמן על מנת לעשות דברים... גם המשרה שלי היא בעצם יותר ממשרה מלאה, יש הרבה פעמים שעות נוספות (ומשלמים לי גלובלי), עבודה אינטנסיבית שדורשת הרבה פעמים להישאר מעבר למסגרת השעות הבסיסית. אבל אני מקווה שגם זה ישתנה מעכשיו בעבודה. אני רוצה לשים גבולות ולא להישאר במשרד זמן נוסף מעבר לנדרש. יש עוד דברים בחיים חוץ מהעבודה.

העיקר הבריאות 2

אז השלשולים והבחילות חלפו להם באותו יום שבת של תחיה, ולמחרת הלכתי לעשות את בדיקות הדם. ביום שלישי בבוקר קמתי לעבודה וגיליתי הודעת ווטסאפ מבוהלת מרופא המשפחה שלי שפוקד עלי להגיע אליו דחוף עכשיו עכשיו בעקבות תוצאות בדיקת הדם. היו לי גם שיחות ממנו שלא נענו (כי ישנתי עדיין כשהתקשר), אח"כ כשהייתי אצלו הוא סיפר לי שהתקשר אלי עשר (!!!) פעמים. היו כמה דברים לא בסדר עם תוצאות בדיקת הדם, אבל מה שהכי הדאיג אותו זה רמות נמוכות באופן מסוכן של הנתרן והאשלגן. בתוצאות הבדיקה היה כתוב ליד הערכים הללו "!panic value", וסימן הקריאה האדום הבהב על המסך של הרופא. ממראה פניו המבוהלות הסקתי שמדובר בהנחיה לרופא להיכנס מיידית לפניקה... טוב, צחוק צחוק, אבל זה באמת מדאיג. הוא אמר לי שזה נורא מסוכן, זרק משהו על כל מיני תופעות שיכולות לקרות במצב כזה (נוזלים שעלולים לעלות למוח, לא יודעת מה - הוא ממוצא אמריקאי והעברית שלו קצת משובשת, כך שאני לא תמיד מבינה כל מה שהוא אומר), אבל אני הרגשתי בסדר, ולכן הסקתי שזו בטח טעות בבדיקה. הוא שלח אותי לעשות בדיקה חוזרת, וגם בדיקת אק"ג בחדר אחיות.

מכיוון שבסניף הזה בדיקות דם נלקחות רק עד שעה 9:00, והיה כבר אחרי, אצתי רצתי לסניף אחר בו לוקחים בדיקות עד 11, ושם גם עשיתי את בדיקת האק"ג. כשאמרתי לאחות שלדעתי זו בטח טעות בבדיקה, היא ענתה משהו כמו - בואי נגיד שאם התוצאה הזו נכונה, זה מפתיע שאת יושבת מולי ככה במצב טוב ומדברת איתי... (יעני, יותר הגיוני שלא הייתי בהכרה, או משהו כזה). אח מתלמד עשה לי את הבדיקה. בהתחלה התבאסתי שגבר עושה לי את זה, אבל הוא היה מאוד נחמד ומתחשב ועדין וגרם לי להרגיש בנוח. לא שיש משהו דרמטי או חשוף במיוחד בבדיקה הזו, רק שמים אלקטרודות באזורים שונים בגוף, וגם באזור החזה כמובן (כי זו בדיקה שמתמקדת באותות החשמליים בלב), אז קצת מעלים את החולצה אבל רק הבטן קצת חשופה.

אחרי שבוצעה הבדיקה הם קראו לרופא שהיה בסניף כדי שיסתכל על התוצאה. הוא לקח את הבדיקה והלך להסתכל על התיק הרפואי שלי, וחזר ואמר שהבדיקה נראית בסדר, ושאלו אכן ערכים נמוכים באופן חריג, ושאל אם היו לי שלשולים לאחרונה. עניתי שכן, והוא אמר שזה בהחלט יכול להיות קשור לזה, ושאשתה מספיק מים ואוכל אוכל מלוח, וגם ציין שזה יכול להיות קשור לתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת (לוסטרל), ובכל מקרה שאחזור לרופא שלי עם תוצאות הבדיקות. האמת היא שבמשך חודש לפני כן העליתי את מינון התרופה, ופתאום התחלתי לחשוב שאולי זה גרם לתופעה הזו, או שבכלל זה מה שגרם מלכתחילה לשלשולים ולבחילות... מצד שני אני שומעת על עוד אנשים שסבלו מתופעות דומות וזה כנראה וירוס אגרסיבי שמסתובב. אבל אחותי הקטנה הלחיצה אותי כשסיפרה לי שבאשפוז יום אמרו להם שברגע שיש תופעת לוואי מסוכנת מתרופה, צריך להפסיק לקחת אותה מיידית, ואפילו לא בהדרגה כפי שבד"כ צריך לעשות. היא אמרה לי את זה רק כדי להפנות תשומת לבי ושאתייעץ עם הפסיכיאטר (מה שגם כך התכוונתי לעשות, אבל הוא לא הגיב למייל שלי ולהודעה שהשארתי לו לגבי לקבוע תור), אבל אני כ"כ נלחצתי שהפסקתי את התרופה מיידית. ואני מרגישה בינתיים בסדר בסך הכל.

למחרת קיבלתי את תוצאת בדיקת הדם החוזרת, ולצערי הערכים היו עדיין נמוכים מדי, אבל במגמת עלייה. רופא המשפחה אח"כ אמר לי שזה אכן קצת עלה אך עדיין לא בסדר, ונתן לי הפניה לעוד בדיקת דם (נמשיך לעשות מעקב עד שיחזור לערכים תקינים) שטרם הספקתי לעשות. שאלתי אותו מה הגורם האפשרי לדעתו, האם רק השלשולים, או שגם קשור לתרופה - הוא ענה שלדעתו שילוב של שניהם. אבל לא היה לנו הרבה זמן לדבר כי היה אצלו עיכוב שגרם לי להיכנס אליו באיחור של חצי שעה והייתי חייבת למהר לעבודה, כי באותו בוקר נפטר באופן פתאומי מישהו בתפקיד בכיר וכולנו היינו בהלם והיו דברים לטפל בהם.

העיקר הבריאות 3

אז כאמור בראשון בבוקר פתאום הגיעה ההודעה על מותו של אדם שהוא מותיקי המקום, אדם שעבדנו איתו על בסיס יומיומי, אמנם לא איש צעיר - בן 72 היה - ולמיטב ידיעתי היו לו בעיות בריאות (לב - ואכן מת מדום לב) - אך עדיין זה היה פתאומי ותפס אותנו בהפתעה ובהלם, ובכאב עמוק. הבוס הגדול והבוסית שלי היו (ועדיין מתאוששים) בהלם מהאובדן הפתאומי הזה, שטלטל את כולנו.

כשהמוות פוגע במישהו ממעגל מכרים קרוב (לא שזה קרה לי עד כה הרבה - להפך, טפו טפו טפו, קרה לעיתים רחוקות. סבא וסבתא שלי - משני צדדים - הם האובדנים הקרובים שלי עד כה), זה שולח אותי למחשבות על אשליית החיים. רגע אחד בנאדם פה, רגע שני כבר לא. נעלם. זה בלתי נתפס. נכון, מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אין מי שנולד ויצא מזה חי, לכולנו ממתין אותו גורל בשלב זה או אחר. איך דבר נורא כל כך הוא גם אחד מאירועי החיים הקלישאתיים ביותר. כולם מתים. אבל זה מה יש. זה מהדברים שאין לנו שליטה עליהם בחיים, והגישה הבריאה היא להתמקד בדברים שיש לנו שליטה עליהם ולהרפות מהדברים שאין לנו שליטה עליהם.

העיקר הבריאות, כבר אמרתי?

העיקר הבריאות 4

עוד לפני שהייתי חולה, לאחותי הגדולה היה משבר בריאותי. היא בהריון בחודש שמיני (ויש לה עוד שני ילדים קטנים), ולפני מספר שבועות פתאום שלחה בלילה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו (שכוללת את כולנו חוץ מאבא שלי - אותי ואת שתי האחיות שלי ואמא שלי) תמונה של הרגל שלה בגבס עם הכיתוב - "במיון עם שבר מאמץ". בהמשך הלילה סיפרה שהיא חזרה הביתה, מנוטרלת מפעילות, לא יכולה ללכת, מתניידת על כיסא משרדי על גלגלים שיש לה בבית עד שלמחרת בעלה יביא לה קביים מ"יד שרה". מיד הצעתי לה שאבוא לעזור לה למחרת, שאקח יום חופש ואסע אליה (מרחק נסיעת רכבת של מעל שעה).

חלק ממי שקורא כאן אולי יודע על מערכת היחסים המורכבת שלי עם אחותי הגדולה, ושאנחנו בד"כ בקושי נמצאות בקשר - לא ברוגז, אלא סטטוס קוו של מרחק בריא. בעבר היא מאוד פגעה בי (בעיקר בגיל העשרה), הוציאה עלי את כל הרעל שלה, לאחר שנים התנצלה, אך אני שמרתי על מרחק ממנה (זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה, פעם אמרתי לה שאני אוהבת ושונאת אותה באותה מידה...) ואני שומרת על סטטוס קוו של המרחק הזה (היא בעצמה עוד הרבה לפני כן התרחקה ממני ומהמשפחה, הריחוק התחיל ממנה, התמקדה בדברים אחרים בחייה). ואפילו שאמרה שהשתנתה ושהיא לא אותו אדם שהייתה פעם - והיא אכן השתנתה - ואפילו שבשנים האחרונות היא כל הזמן מנסה להתקרב אלי - עדיין בכל פעם ששוחחתי איתה, התגובות שלה עשו לי רע, כאילו היא לא הצליחה לגמרי להיפטר מהרוע ומהקור, הערות עוקצניות, שיפוטיות וביקורתיות, לחיצה על נקודות התורפה שלי, נטייה כל הזמן להשוות בינינו, האדרת עצמה, וכהנה וכהנה רעלים נפשיים ורגשיים. אך מצד שני אולי זה גם שילוב של רגישות היתר שלי והפוסט-טראומה מיחסינו בעבר. אבל זה לא משהו שנמצא רק בראש שלי, גם אחותי הקטנה חשה תחושות דומות כלפי אחותי והיחסים ביניהן אינם קרובים. וגם חברה שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלי בזמן התיכון, אמרה לי פעם, לפני כמה שנים, שהיא "ראתה" את אחותי הגדולה בפייסבוק אבל היא פחדה לפנות אליה, כי היא זוכרת עוד מימי התיכון איך היא הייתה רעה...

אבל כשהיא סיפרה על מצבה, היה לי ברור שאני נוסעת לעזור לה במצוקתה. בהריון, עם שני ילדים קטנים ותזזיתיים, עם עבודה דורשנית, והיא גם עושה דוקטורט וכותבת מאמרים, וגם צריכה לדאוג לענייני הבית... ועכשיו עם הרגל... מסכנה... וכפי שגיליתי אח"כ כשהגעתי - גם בעלה לא ממש מתפקד, בגלל מצב נפשי ירוד, ובעצם רוב הטיפול בילדים ובבית נופל עליה. היא מאוד שמחה שהצעתי לבוא לעזור והעריכה זאת. כשהגעתי היא הייתה על הפנים. היא גם בכתה קצת. גם מאוד קשה לה עם בעלה, שבגלל הקשיים שלו (מצב נפשי לא טוב, ובעיות שינה), הרבה דברים נופלים עליה. הוא אפילו הצהיר כשהייתי שם שהוא לא מסוגל לקחת את הילד בבוקר להסעה לגן כי זה מוקדם מדי (שבע ומשהו) ובגלל בעיות השינה שלו הוא לא יכול להתעורר לפני שמונה וחצי. הוא ניסה לשכנע אותה שהיא תמשיך להוריד את הילד להסעה כשהיא עם הקביים, וחלק מהדרך היא רק במדרגות, כאשר היא בהריון וסובלת משבר מאמץ ברגל והמנוחה היא קריטית! הייתי בשוק מההתנהלות שלו. הוא אדם מקסים, אך סובל מבעיות (שאחותי הגדולה כמבון לא סיפרה עליהן בעבר - חוץ מפעם אחת כשנפגשנו ורמזה על הבעיות אך לא רצתה לפרט - כי יש לה קטע של להראות כלפי חוץ שהכל בסדר והכל טוב והחיים שלה נפלאים, keep up appearances). חיבקתי אותה ואמרתי לה שבאתי לעזור בכל מה שתצטרך, ניקיתי וסידרתי קצת בבית, עשיתי כלים, בישלתי פסטה, עזרתי לה להתקלח, וכו'.

למחרת אחותי הקטנה באה לעזור ולאחר מכן אמא שלי הגיעה לכמה ימים.

אחותי הגדולה כל כך שמחה שסוף סוף אני ואחותי הקטנה באות אליה (אמא שלי כל הזמן באה לבקר אותה), שאנו נפגשות, כתבה לנו חצי בצחוק וחצי בעצב - שיש לה אחיות נהדרות, רק חבל שצריך לשבור רגל בשביל לפגוש אותן...

תמיד היה לי עצוב על היחסים עם אחותי הגדולה. אבל לא הכל היה בשליטתי.

אבל עכשיו הרגשתי שכל זה באמת מאחורינו, ושזה לא חשוב עכשיו. שהיא צריכה את עזרתי, שהיא במצוקה, ואני יכולה להיות שם בשבילה. התמקדתי רק בלעזור לה, זהו. והרגשתי שזה שיפר את היחסים בינינו, ושהדמות שלה נעשתה יותר אנושית ופגיעה בעיני (למרות שהיא אדם באמת מאוד חזק נפשית, אבל זה עדיין לא אומר שהיא לא צריכה עזרה ושלא קשה לה), הרגשתי שאני כבר לא מאוימת ממנה. שהיא רכה יותר איתי. ומאז אנחנו יותר בקשר, מתכתבות הרבה יחסית לפעם, הקשר נהיה הדוק יותר.

רציתי לבוא לבקר אותה שוב, אך לצערי לאחר מכן נהייתי חולה ולאחר מכן באה תקופה עמוסה באופן הזוי בעבודה. ורציתי לבוא לבקר אותה לאחר שהלחץ יירד, בחצי השני של חודש יוני, אך עכשיו קשה לי יותר מבחינת פחד בריאותי שלי - אצל האחיין שלי המסכן פתאום צצה פריחה שהתברר שהיא התפרצות של שלבקת חוגרת (סיבוך של אבעבועות שאופייני בכלל לגילאים מבוגרים, מעל גיל 50 או 60, מה גם שהוא בכלל לא חלה באבעבועות, הוא קיבל חיסון כשהיה קטן יותר), ואמנם אומרים שזה מדבק רק במגע ישיר עם הפריחה, אבל בגלל הנטייה שלי לפחד להידבק במחלות (שמאוד נרגעה ואני כבר לא חרדה ונמנעת באופן מוגזם כמו פעם), נראה לי שיהיה לי קשה לבקר אותם. לא שאני יכולה להימנע כל החיים מלפגוש את האחיין שלי... עוד שבוע וחצי הם יבואו להורים שלי, שם כולנו ניפגש לחגוג כמה ימי הולדת משפחתיים שחלים בחודש יוני. אז אין ברירה. אבל אנסה להימנע מקרבה לאחיין. אוף, מסכן...

העיקר הבריאות - חלק 5

אתמול בערב אחותי הקטנה כתבה לי בדיכאון שהיא נפלה ונפצעה ברגל וצולעת עם פצע מדמם (אך לאחר מכן עדכנה שהיא בסדר), והבוקר אמא שלי כתבה לנו שהיא החליקה במקלחת ונקעה את הרגל, ואחותו של בן זוגי שברה את הרגל לפני כמה ימים כשפספסה מדרגה כשירדה מאוטובוס.... אוף... מה נסגר... אני כ"כ דואגת לאנשים שקרובים לי ויקרים לי... איך בדיוק כל האנשים שממליצים לי להביא ילד לעולם חושבים שאני אתמודד עם קיומו של עוד אדם שאדאג לו, ועוד יצור חסר אונים כמו תינוק, כמו ילד... אני מספיק דואגת לכל מי שכבר יקר לי בחיי...

ואחותי הקטנה מאוד מדאיגה אותי מבחינה נפשית, היא בכתה לי היום שיש לה התקפי קניות בלתי נשלטים, קונה בגדים ותכשיטים בכמויות גדולות (אמנם זולים, אך בכמות גדולה שמסתכמת באלפי שקלים בתקופה האחרונה), ואין לה הרבה כסף, היא צריכה לחסוך, היא עובדת מעט כרגע, והתחילה לחפש עבודה עם עזרה מסל השיקום שמגיע לה ממשרד הבריאות בעקבות אחוזי הנכות הנפשית שהיא קיבלה לאחרונה מביטוח לאומי, וסיימה לא מזמן תקופה שנייה של אשפוז יום. היא התחילה לקבל קצבה מביטוח לאומי והיא מפחדת שתבזבז את כל הכסף על שטויות. הנחיתי אותה להגיד הכל לפסיכולוגית החדשה שלה, ובנוסף שנדבר בינינו על אפשרות שהיא תסגור כסף בפק"מ, לפחות שלא יהיה לה זמין בעו"ש, ואנסה לעזור לה בתמיכה נפשית כמה שאני יכולה. היא נשמעה ממש סובלת ואמרה שהיא לא בנויה לחיים האלה ושקשה לה עם הירידות והעליות הקיצוניות במצב הרוח שלה. לדבריה היא לא מאובחנת עם מניה דיפרסיה, אלא הפרעת אישיות גבולית, עם נטייה לתנודות קיצוניות במצב הרוח, לכן היא לוקחת חוץ מהכדורים נגד דיכאון גם מייצב מצב רוח. והיא לוקחת (לצערי) לא מעט פעמים קלונקס להרגעה... ואיזה כדור שעוזר לה להירדם כי היא סובלת מקושי להירדם...

דווקא הייתה לה תקופה טובה יותר לאחרונה, אך כאמור באות נפילות פתאום...

אני מנסה להיות שם בשבילה ולתמוך בה ולעודד אותה כמה שאני יכולה, מקווה שהיא תהיה בסדר.

כואב לי שהיא סובלת כל כך. 

היא אמרה לי שהיא חוששת שהיא לא תצליח לחסוך כסף לצאת מבית ההורים, ובלית ברירה היא תמשיך לגור איתם עד שהם ימותו ואז היא תישאר בדירה שלהם. עצוב...

החיים הם דבר שברירי כל כך, העיקר הבריאות, וגם צריך לקחת את החיים בפרופורציות, לא יותר מדי ברצינות, וחשוב גם לצחוק על דברים ולראות בהומור את האבסורד, ולא להיות לבד, ולהיעזר באנשים הקרובים לנו שאנו אוהבים אותם והם אותנו, ולעשות מה שאנו יכולים, מה שאנו יכולים לשלוט בו, ולהשלים עם מה שאינו בשליטתנו. ולהתמקד בעשייה קונסטרוקטיבית, לצד קצת אסקפיזם בריא עם הנאה מסדרות/סרטים/ספרים. ולאכול בריא ולהתמיד בפעילות ספורטיבית כלשהי מתונה לאורך זמן.

עד כאן, חפרתי ברמות קשות

<אייקון של פטיש אוויר משועמם מהמונוטוניות של עצמו>

אייקון של "אני בשוק שקראתם עד הסוף" מהדהד באולם ריק