כינוי:
אור לנדו מין: נקבה פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מרץ 2019
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
אוי, וואו. סגירת ישראבלוג + עדכון על העת האחרונה
הרבה זמן לא כתבתי כאן, וכתמיד מצאתי עצמי מדי פעם נודדת לכאן, שוקלת לעדכן קצת מה קורה איתי, מהססת, חסרת חשק וכוח לפרט, מעדיפה פשוט לחיות מאשר לדווח על זה (ולהלן תבינו גם למה לא התחשק לי לדווח), ובהכירי את עצמי ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בכמה שורות או שתיים-שלוש פסקאות, ושזה ייקח זמן ומאמץ. וגם מרגישה צורך "לתת לכם קצת הפסקה" ממני אחרי פוסט קודם ארוך וחופר ואובססיבי.
הפעם נתקלתי בהודעה על סגירת ישראבלוג - אז אי אפשר להתעלם, וכמובן מרגישה צורך לכתוב משהו. וואו.
לא כ"כ יודעת מה להגיד בעניין זה. תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לכתיבה כאן. כמו בכל מקום אחר, לא הרגשתי שייכת ל"קהילה" - כי אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית - אלא יותר הכרתי אנשים מסוימים, מעטים - אבל הבלוג היה עבורי מקום מיוחד. ומתאים במיוחד עבורי - שהתקשיתי (ומתקשה) כל כך למצוא את מקומי בעולם. פינה משלי, חדר משלי לכתוב בו לעולם. לא להיות לבד. להיות גם לבד וגם ביחד. להיות לבד יחד עם אחרים. האינטראקציה עם האנשים כאן - היה ויש בה משהו נעים ומנחם כל כך - חוויה מתקנת. כן, הייתה לי גם חוויה מתקנת אחת (או שתיים בעצם) שהפכה לחוויה מאכזבת, אבל שוין, אלו הם החיים. החיים זה לא סרט הוליוודי, אז זהו. יש דברים טובים, יש גם דברים רעים ויש נייטרלים.
אז מה קרה מאז הפוסט האחרון?
עברו כמה חודשים מאז שהבוס הישיר סיים במפתיע את עבודתו (לא ברור עד עכשיו אם זה היה יותר התפטרות או פיטורין). אני והמזכירה השנייה העברנו כך את החודשים האחרונים במין מצב-ביניים שכזה, מחכות לשמוע מה הבוס הגדול מתכנן, את מי יביא כבוס/ית הישיר/ה שלנו. ולפני כשבועיים הבוס הגדול הודיע לי שהוא החליט למנות את המזכירה השנייה - כן כן - לתפקיד הבוסית הישירה שלי. זה לא הוצג כך, הוא רק אמר את טייטל המשרה, ובהתחלה לא היה ברור אם משתמע מזה בהכרח שהיא תהיה הבוסית שלי - ואח"כ הבנתי שכן. לא אכנס עכשיו לכל הפרטים כיצד זה נעשה (בצורה לא ממש רגישה). עברתי עם זה כמה שלבים. בהתחלה - שוק טוטאלי, דיכאון ורצון להתפטר. למנות מישהי מקבילה אלי לתפקיד הבוסית שלי, ועוד ספציפית אותה.... זה צעד מאוד לא רגיש. והיא לא מונתה בגלל כישורים יוצאי דופן. יש כאן מערך שיקולים אחר. ראשית - נוחות שלו. נוח לו איתה. שנית - ברור שהוא לא מעוניין במישהי "רצינית" לתפקיד זה, מנהלת של ממש. והרי ראינו מה קרה לשני האחרונים בתפקיד... משבר אמון... המזכירה השנייה היא יותר פקידה. yes woman. כבר כתבתי כאן בעבר על כך שהיא לא הכי אינטליגנטית (גם לא טיפשה לגמרי כמובן), ושחסר לה הרבה ידע והבנה וחשיבה שלי יש (וגם לי אין את כל הידע כמובן, יש הרבה דברים שגם אני לא יודעת). זה לא שאני הייתי רוצה את תפקיד המנהלת, ממש לא. ואני גם לא חושבת שזה מתאים לי. אבל זה גם לא מתאים לה... היא לא ראויה לזה לדעתי, אם כי אני תמיד מסייגת את עצמי שאפשר לתת לה קרדיט שאולי עם הזמן היא תלמד... אבל, כפי שכתבתי, עברתי כמה שלבים עם זה. בהתחלה רציתי להתפטר. התחלתי לשלוח קו"ח למקומות, חיפשתי - לא היו ממש אופציות אטרקטיביות, וגם יש את העניין של הלימודים שלי שהתחלתי - יום מלא בשבוע, וקשה למצוא עבודה חדשה שתתאים לכזה לו"ז, אולי משרה חלקית. אבל שיניתי גישה.
הבשורה נחתה עלי ביום חמישי אחד. הסופ"ש היה קשה ומלא מחשבות ומצוקה - מה אעשה? המשפחה שלי הייתה בהלם מהצעד הזה של הבוס הישיר, וגם אנשים אחרים היו מופתעים. אנשים אמרו שזה ממש היה מובן אם הייתי מחליטה להתפטר ואף הם היו עושים זאת. אבל אתם יודעים מה? בסדר, אז מינה אותה. זה מה שהוא רוצה. שיבושם להם. היא יכולה לבצע את העבודה ברמה זו או אחרת, ואין לו סטנדרטים גבוהים. לאט לאט נכנסתי למצב צבירה אחר - הבנתי שכללי המשחק השתנו, ושיניתי את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהתאם. ראשית, באתי ביום ראשון לעבודה - מאופרת, מחייכת, נראית טוב. קואופרטיבית במינימום הנדרש, לא מצטדקת, לא אפולוגטית, לא תוקפנית פאסיב-אגרסיב, לא מנדבת מידע, עונה אם שואלים אותי אך לא הרבה יותר מזה (בניגוד לפעם שיצאתי מגדרי לסייע ולנדב מידע), ובכלל - למדתי את כוחה וחוזקה של השתיקה, לא אומרת כל דבר שעובר לי בראש, לא מגיבה לכל דבר שנאמר או קורה. בניגוד לקודם - אני לא חושפת את כל הקלפים שלי, לא נחשפת כספר פתוח בפני אחרים. בטח ציפו שאכנס לדיכאון (אח"כ גם המזכירה השנייה אמרה לי שהיא חשבה שלא אגיע לעבודה ביום ראשון. נו, באמת). אך הייתי כולי חיוכים וקומוניקטיבית, יעני "הכל טוב". בילבלתי את האויב . הנה, אולי ציפו שתתפתח זירת קרב, חיכוכים (והרי עד כה היו ביננו לא מעט חיכוכים) - אבל לא סיפקתי להם את ה"תענוג" הזה. ניטרלתי את הזירה שלה מולי, אז לא היה לה מה לבוא בטענות נגדי. אני פחות או יותר ממשיכה בקו ההתנהגות הזה. מבחינתי צורת המחשבה היא משהו כמו - זאת ההצגה הכי טובה בעיר, and I have the front seat. מעניין מה תהיה המערכה הבאה במחזה האבסורד הזה... לוקחת יותר בקלות. כן, יש בצעד הזה של הבוס הגדול משהו אכזרי. אבל אני משחקת את המשחק. מקבלת את המשכורת. גם קיבלתי העלאה די יפה - בטח רצה "לרכך את המכה". אז זה לא שהכל מקסים, לא יודעת מה יקרה מחר, עוברת כל יום בפני עצמו. אולי היום היה לי מצב רוח טוב ומחר יהיה חרא וארצה לעזוב - לא יודעת. אבל אני שומרת על אווירה טובה בעבודה. ושומרת על עצמי כמה שאני יכולה. המזכירה השנייה בינתיים מתנהגת בסך הכל בסדר. ואני לא אשקיע את נשמתי בעבודה כמו פעם. אין מצב. רק את מה שנדרש ולא יותר מזה. ובכלל - עכשיו כל הלחץ הוא על המזכירה השנייה, כל האחריות עליה... אני די נרגעתי ולוקחת יותר באיזי... לדעתי - תפקיד המנהלת הצמודה לבוס הגדול - שומר נפשו ירחק מהתפקיד הזה, לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות... שהיא תתעסק איתו....
מה שאני הכי לא רוצה שיקרה, מה שבאמת יעשה לי רע, זה אם היא תדלה ממני מידע שאין לה, שתתייעץ איתי לגבי צורת עבודה וחשיבה, ואז היא תפעל כך מול אחרים והם יחשבו שזה בא ממנה, כאשר זו אני מאחורי הקלעים שעושה את החשיבה... אך אני שוקלת צעדיי בזהירות ובקפידה כמה שיכולה, לא מנדבת מידע, ואם תשאל אותי כל מיני דברים, אוכל לומר שאני לא בטוחה או לא יודעת ושתתייעץ עם הבוס הגדול... מצד שני, אני לא צריכה להיות פאראנואידית לגבי כל פיסת מידע שאני נותנת לה, לפעמים אין ברירה כי העבודה השוטפת דורשת את זה, זה לא מידע מודיעיני וזה לא כזה משנה, ובטח שצריך שיתוף פעולה ברמה בסיסית במצב החדש. היא מצדה בעבר גם סיפרה לי דברים - אולי לא את הכל, אבל סיפרה. עוד משוכה שאני צריכה לעבור היא כשיביאו בקרוב עובדת חדשה להחליף את המזכירה השנייה בתפקידה הקודם (בעיקר ניהול יומנו של הבוס הגדול). נראה אם זו מישהי שאני מכירה מתוך הארגון או מישהי חדשה לגמרי, איך תהיה האישיות שלה, אם תהיה כימיה, מה תהיה הדינמיקה, האווירה... אגב, נכון לעכשיו האווירה טובה, ויש לי חברה שיושבת בשולחן לצדי. אז אני רואה גם את הדברים הטובים.
חוץ מזה, התחלתי את הלימודים. יש הרבה ספקות. יש שני ערוצי התמודדות - הפן החברתי והפן של הלימודים עצמם. הפן החברתי לשמחתי ולהפתעתי ממש סבבה. הכרתי אנשים נחמדים, יש מישהי שנוצר ביני לבינה חיבור טוב ואנו כל הזמן יושבות יחד ומדברות, נהיות חברות. אנשים יוזמים איתי שיחות, להפתעתי הרבה. ואני יחסית נינוחה יותר, פחות חרדתית. בעיה קטנה - יש לי כנראה נטייה להתאהב קלות במקרים הנדירים שבהם גבר חמוד נותן לי תשומת לב. אז זיהיתי בעיה כזו בלימודים - יש מישהו בכיתה שעצם העובדה שהוא מחפש את קרבתי ומדבר איתי ומציע ללכת יחד לקפיטריה וכאלו דברים - המיס את לבי. אבל זה דבר נורמלי לחלוטין, והוא עושה זאת גם עם אחרים, אנשים במסגרת לימודית מתחברים זה עם זה, אבל אני פשוט לא רגילה לזה. כשהוא הציע ביוזמתו לקחת אותי טרמפ אם אצטרך (בסוף לא יצא כי יש מישהי אחרת שהציעה לי לפני כן) - מבחינתי זה היה שווה ערך להצעת נישואין . אז הבנתי שאני צריכה להרביץ לעצמי עם נבוט מטאפורי בראש ולהרגיע. הוא נראה אדם מאוד חכם ועם הומור ציני ומצחיק ושנון - זה עושה לי את זה, מה לעשות. ואז אני חושבת, אולי הוא גם רגיש מאחורי כל זה, ואז בכלל. וגם מתעניין בי, אז בכלל בכלל. ברור לי שכל זה פתטי וטיפשעשרה עד מאוד, it goes without saying. בכל אופן, הצלחתי להרגיע את הרגש המשתולל-בלי-הצדקה הזה.
מבחינת תוכן הלימודים עצמם - היה לי משבר, חשבתי שאולי זה לא מתאים לי, שאולי אני צריכה לעזוב... אבל אני פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון ומלאת ספקות וקשה מדי עם עצמי, וגם קצת חלודה, אחרי שנים רבות שבהן רק עבדתי ולא למדתי... ובלימודי התואר הראשון הייתי סטודנטית מצטיינת, הייתי כ"כ הרבה יותר חדה ויצירתית.... עכשיו לוקח למוח יותר זמן להתניע, החשיבה פחות יצירתית, ולפעמים יש blackout... הזדקנתי קמעא 
אני צריכה לתת לעצמי יותר קרדיט, שבסה"כ אני בסדר גמור, גם אם לא אעשה דברים בצורה מושלמת... שמספיק לעשות מה שאני יכולה.... ושאני יכולה לעשות עבודה בהחלט טובה. אז אני עדיין לא בטוחה לגבי הלימודים, אבל ממשיכה לזרום עם זה. ואני נהנית מהלימודים, הם מעניינים, וכאמור האנשים נחמדים והאווירה טובה, וזה גם חשוב. יש לי יום שלם בשבוע של מפלט מהעבודה, שינוי אווירה, וזה חשוב שבעתיים עם כל מה שקורה בזמן האחרון בעבודה, אני זקוקה לזה...
כתבתי מספיק.
אני מאוד מעריכה את כל מי שמגיב לי. יש מגיבים שנוצר לי איתם קשר גם מעבר לבלוג ויש לי את כתובת המייל שלהם כך שאוכל להיות איתם בקשר גם אחרי סגירת הבלוג. ויש כאלו שאין לי כתובות מייל שלהם. אני עוד לא יודעת אם אפתח בלוג במקום אחר - אני כ"כ לא מכירה אתרים אחרים, צריכה קודם לבדוק את הנושא... אם אפתח עוד לפני שייסגר כאן, אשים כאן קישור לבלוג החדש. אעתיק לי את רשימת המנויים שלי - רשימת כתובות המייל של מי שעשה מנוי לבלוג שלי - כדי לעדכן אותם על הבלוג החדש. אם יש מישהי/מישהו שירצה "לעבור איתי" לבלוג אחר שלי בעתיד, מוזמנים לכתוב לי, או פשוט לעשות מנוי לבלוג שלי, כך שכתובת המייל תופיע לי ברשימת המנויים.
וכמובן שדאגתי לגבות את הבלוג שלי.
לילה טוב,
אור
| |
התקבלתי ללימודים! :-) - פוסט מפורט כמיטב המסורת + חרדות לקינוח
אז צלחתי את השלב המאתגר שבפוסט הקודם התמוטטתי נפשית בגללו: שילמתי את דמי הרישום -
באתר המאובטח באינטרנט, בכרטיס אשראי, ולאחר מכן כמובן נתקפתי גל חרטה חרדתי ומשתק ומזעזע, כזה שעדיף לקבל זריקת הרדמה (כמו אלו שיורים ביחמורים בספארי) מאשר לחוות אותו, אבל יאלללללללללללללללה, ווטאבררררר, זה היה נוח יותר לשלם כך, כבר עברתי למצב של couldn't care less,
ואז עברתי לשלב הבא - מבחן הקבלה.
המבחן היה לי ממש קשה ומאתגר, הופתעתי מכמה שהיה לי קשה... בהתחלה בכלל הייתי קצת בהלם מהסיטואציה ומכך שהמבחן היה קשה יותר ממה שחשבתי שיהיה... אפילו קצת הרגשתי אכזבה מעצמי... שלוש השעות שהוקצבו למבחן בקושי הספיקו לי, זה היה עבורי מרתון מהיר ולחוץ בו קפצתי מהר מדבר לדבר כדי להספיק. היו דברים שדורשים חשיבה והתלבטות, והיו הרבה פרטים קטנים לבדוק, ואני פרפקציוניסטית.... אבל לא יכולתי לעשות את הדברים ברמה מיטבית, התפשרתי על להספיק הכל בזמן, עם מעט זמן לבדוק את עצמי ועם אפשרות לטעויות שלא אשים לב אליהן או שלא אספיק לתקן... באיזשהו שלב בסביבות אמצע הדרך כמעט התייאשתי כי הרגשתי שאין מצב שאספיק לעשות הכל, החלק הראשון לקח לי יותר זמן ממה שתכננתי, וחיכה לי עוד חלק שלם, והזמן הלך ואזל... ונתקלתי בדברים שלא הייתי בטוחה מה לעשות איתם, ושאני לא כ"כ מכירה... וחשבתי על כך שאולי אפסיק את המבחן, שאולי התחום הזה לא מתאים לי, אולי היכולות שלי לא גבוהות כמו שחשבתי, ואולי בעצם חסר לי הרבה ידע, וגם זה בסדר, לא נורא, אז אני לא מוכשרת כמו שחשבתי או כמו שהפוטנציאל שלי בישר כל השנים, מה גם שעברו כ"כ הרבה שנים מאז למדתי בפעם האחרונה, המוח מתנוון... ושאני לא חייבת ללמוד, יכולה להמשיך להתמקד בעבודה ובשעות הפנאי לקרוא ולכתוב, ברגוע, מה רע... פחות לחץ מבחינתי מאשר להיכנס למסגרת מלחיצה ותובענית של לימודים+עבודה... אבל דירבנתי את עצמי להתמקד ולהמשיך לעשות מה שאני יכולה והתעשתתי ובסוף השלמתי הכל, איכשהו.
ואחרי כמה ימים ראש התכנית הענוג הודיע לי שהתקבלתי 
כמובן שדבר ראשון, אינסטינקטיבית - זה גרם לי לאבד אמון בו ובתכנית הלימודים הזאת, כי בטח מקבלים כל אחד, בטח לא צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים - כי איך הוא קיבל אותי כ"כ בקלות עם המבחן המקרטע שלי?... נו טוב, לא היה לי הרבה זמן להתבוסס בהרהורים הנוגים הללו, מבית היוצר של הביקורת העצמית האכזרית שלי וחוסר האמונה בעצמי, כי הודעת הקבלה בישרה את המעבר לשלב הבא:
להודיע בעבודה ולבקש אישור. גאאאאאד דמטטט.
הבוסית לשעבר שלי מדרבנת אותי לבקש מהבוס הגדול לא רק את עצם היציאה ללימודים ליום בשבוע, אלא גם שאבקש שזה לא יירד לי מקצובת ימי החופשה שלי ושלא יורידו לי מהמשכורת. כי אלו לימודים שיתרמו לעבודה שלי, אז כאילו מבקשת להתייחס לזה כאל השתלמות. היא אומרת שהרבה אנשים מקבלים הטבות כאלו אצלנו, ושאין מה לעשות - צריך ללמוד לבקש, להיות אסרטיבי... ושאם אנשים אחרים מקבלים את זה, ודאי וודאי שגם לי מגיע... היא עברה לעבוד באותו מקום עבודה בתפקיד אחר, תפקיד ניהולי שקשור לנושאים האלו, והיא כנראה יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת. היא מדרבנת אותי בנוסף גם לבקש שמקום העבודה אפילו ישתתף בשכ"ל.... אמרה שמקסימום יסרב, אין נזק בלבקש... ושזה לא משהו לא מקובל.
אבל אני ממש מרגישה לא נעים ולא בנוח לבקש, זה כ"כ לא אני... מה גם שאני חוששת שזה ייצור רושם לא טוב אצל הבוס הגדול... ועם כל המצב המוזר שהיה אצלנו בעבודה, והפוליטיקה המבעיתה, חוששת שאולי זה יעצבן אותו, שאם הוא יסרב אז זה גם יפגע ביחסים, יעשה אצלו "אנטי" כלפי... אמנם בעבר הוא שב ואמר לי שהוא בעד שאלמד משהו, שאממש את היכולות האינטלקטואליות שלי, על פניו אין סיבה שהוא יסרב לעצם היציאה ללימודים אלא להפך, אבל לבקש שיום הלימודים הזה יהיה על חשבון העבודה... ועוד לבקש השתתפות בשכ"ל... זה נראה לי טו מאצ'... ממש מפחיד אותי שזה יתברר כצעד לא חכם שיסיט אותו נגדי... אני מרגישה ממש לא נעים, אני לא טיפוס כזה שבא עם בקשות כאלו... למרות שהרבה אנשים מבקשים ומקבלים ממנו דברים שאפילו לא מגיעים להם, והוא מאשר, ומדובר בדברים בעלות של פי כמה וכמה (וכמה וכמה) יותר ממה שתעלה בקשתי למקום העבודה... אז למה שאני אתבייש אם זו בקשה לגיטימית...
אבל אני אכולת ספקות, האם זה באמת צעד חכם? אני סומכת על שיקול הדעת של הבוסית לשעבר, היא מכירה את מקום העבודה ואת הבוס הגדול לפני ולפנים, והיא בעדי, היא רוצה שיהיה לי טוב... היא לא הייתה מייעצת לי לעשות משהו שיכול היה לגרום לי נזק.... מצד שני....
אני בכלל עדיין לא יודעת אם לעשות זאת בכתב או בע"פ, הוא כרגע בנסיעת עבודה בחו"ל לעוד לפחות שבוע, ואז יהיה עמוס נוראאאאא כשיחזור ויהיה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לתפוס אותו לשיחה, וגם אני מחכה עם תשלום המקדמה עד שאקבל אישור מהעבודה ובינתיים זה מתעכב, אז מבחינה זו עדיף בכתב, והוא גם רגוע יותר עכשיו בחו"ל... והבוסית לשעבר גם אומרת שאיתו עדיף שהדברים יהיו מתועדים בכתב, שהוא יעמוד מאחורי הבטחותיו (והיו דברים מעולם). לא שזה אומר שהוא יענה לי בכתב...
מצד שני, אולי בשיחה בע"פ אוכל לעדן את טון הבקשה, שלא אשמע כמו "מגיע לי", אלא רק כבודקת אפשרות, וגם זו תהיה שיחה חברית ואוכל לקרוא את תגובותיו...
הבוסית לשעבר אמרה לי משפט שערער אותי - שאם הוא יסרב לבקשה שלי, אני צריכה לראות בזה "אור אדום". אמא'לה, מה זה אומר? די, כבר עברתי תקופה נוראית של חרדה ופרנויה ממה שקרה במשרד, עכשיו זה די נרגע, אני די נרגעתי, עברנו לפאזה די אחרת, אז אני לא רוצה שוב להרגיש שאני צריכה נורא להיזהר ושיש איומים עלי ושקורה משהו נגדי שאני לא מודעת לו. למה שבכלל נצא מנקודת הנחה שהוא יסרב לי? מה יכול להיות לו נגדי שיעורר כזה סירוב? הרי אני עובדת טובה ומסורה, לא עשיתי שום דבר רע, להפך. אז למה אני צריכה כל הזמן לפחד שהוא לא "בעדי"... שיש לו איזו אג'נדה נסתרת נגדי...
היא אמרה שהיא התכוונה ב"אור אדום" לכך שאדע היכן אני עומדת מבחינת היחס שלו אלי. והיא התכוונה למקרה שהוא יסרב להכל, גם לעצם היציאה ללימודים (אפילו על חשבון ימי החופשה שלי).
הקיצר, חבר'ה, עכשיו אני בחרדה נוראית ואין לי כוחות לזה.
אני צריכה גם לספר על הלימודים למזכירה השנייה ולבוס הישיר שלי (שהחליף את הבוסית לשעבר) לפני שאני מודיעה לבוס הגדול, כדי להיות מתואמת איתם, בתקווה שהם יפרגנו (ואין סיבה שלא) ולא בטוחה באיזה עיתוי לעשות את זה. הבוסית לשעבר אמרה לי לעשות את זה בדיוק לפני שאני מודיעה לבוס הגדול, כי אחרת זה יגיע אליו איכשהו מהם. די, אין לי כוח, לא בנויה לכל הסביבה המקייאוולית הזאת. גרררר. אבל הבוס הישיר הוא מקסים, אולי הוא יעזור לי לפנות לבוס הגדול? אולי אוכל להתייעץ גם איתו לפני כן... אחרי הכל, הוא כרגע הבוס הישיר שלי, אז בעצם הוא צריך לדעת....
מרגישה שזה גדול עלי לפנות לבוס הגדול.
ואם יוודע לבוס הגדול שמי שייעצה לי לעשות זאת היא הבוסית לשעבר, הלך עלי. היא מוקצה מחמת מיאוס מבחינתו, מחק אותה. מסתבר שהמפגר הזה שאל את המזכירה השנייה אם יש לה עדיין קשר עם הבוסית לשעבר ואם היא מספרת לה מה קורה במשרד. המזכירה השנייה סיפרה לי על זה בשיחה יחסית גלויה שעשינו לאחרונה על "המצב" ועל איך ש"המצב" השפיע על היחסים ביננו. הוא קרא לה לפני כמה זמן לחדר שלו ושמעתי לחישות ואת השם של הבוסית לשעבר, ואחרי זה היא לא סיפרה לי כלום. וזה גרם לי להרגיש מוזר, לתהות אם זה קשור אלי, ובכלל - אם זה לא קשור אלי, למה היא לא יכולה לפחות לומר לי שזה לא קשור אלי, להרגיע אותי, והרי המצב נהיה כזה דפוק, שכבר לא יודעים מה לחשוב. זה חיזק את תחושת חוסר האמון שלי כלפיה. בשיחה שעשינו סיפרתי לה על כך, והיא אמרה שזה כאמור לא היה קשור אלי, ושהיא לא סיפרה לי על זה כדי לחסוך ממני את הגועל. ושזה גרם לה ממש להרגיש רע. היא אמרה לו שהיא אכן בקשר עם הבוסית הקודמת כי הן חברות, ושהיא לא מספרת לה מה קורה במשרד.
בשיחה הזאת היא גם הבהירה לי שזה שאני רואה שהיא נחמדה לבוס ומתנהגת כאילו הכל בסדר - זה לא שהיא מחקה את מה שהיה, אלא שהיא שמה את זה בצד ומתמקדת בעבודה היומיומית. אבל שהיא יודעת טוב מאוד עם מי יש לה עסק, ושהיא לא הולכת שבי אחריו. ושכמו שזה קרה לבוסית לשעבר, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. הוא יכול להתהפך על מישהו פתאום ככה. אמרתי לה שהנחמדות שלו כלפיה, זה הכל אינטרסים. היא אמרה שהיא יודעת. ושגם יש לה אישיות שונה ממני והיא מתמודדת אחרת ממני עם המצב - היא לא יכולה למחוק גם את הדברים הטובים אצלו, ויש דברים אצלו שהיא מעריכה, אבל זה לא אומר שהיא מעריצה אותו או שהיא שכחה את מה שהוא עשה. ושהיא גמישה יותר ממני בהסתגלות למצב חדש. היא אמרה שאני מאוד ישרה והולכת עם האמת, ושזה מן הסתם מקשה עלי להסתגל. היא הזכירה לי שכשכל החרא קרה, היא שאלה אותי שאלה אחת - את מתכוונת להמשיך לעבוד כאן? אם כן, אז אין ברירה, צריך להמשיך לעבוד איתו, ואי אפשר להחצין את האנטי ולהיות במבט ממורמר... אז היא שמה את האנטי בצד, ומתנהלת מולו בחיוך ובנחמדות, כי זה מה שמצופה ממנה, והיא גם אדם כזה. ושנעים לה לבוא לעבודה, ונעים לה לעבוד עם הבוס החדש (שהוא באמת מקסים ונחמד), ושתמיד היה לה נעים לבוא לעבודה חוץ מבתקופה האפלה ההיא.
השיחה הזאת גרמה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת אחרת, אם כי גם הותירה בי ספקות ודאגה שמא שיתפתי אותה ביותר מדי דברים, כמיטב המסורת שלי. כל הזמן הזה ייחסתי לה כוונות שכנראה לא היו לה.... ומסתבר שגם היא הרגישה דברים - אמרה לי שהיא הרגישה בזמן האחרון שאני מתרחקת ממנה, מסתירה דברים, מסתירה את העובדה שאני הולכת לפגוש את הבוסית לשעבר... כן, נכון, העדפתי לא לציין את זה, הייתה תחושה מוזרה באוויר לגבי זה, ועדיף להצניע את זה במשרד הדפוק הזה... וכן, הרגשתי חוסר קולגיאליות מצדה, ואנשים התחילו להגיד לי שאני צריכה לשמור יותר על עצמי, שאני לא חייבת לשתף בהכל... שידע זה כוח... וכל מיני דברים כאלו שכ"כ רחוקים ממני, כי אני בעד עבודת צוות ושיתוף, אבל כנראה שלפעמים העולם לא עובד ככה... והתחלתי לראות שאולי גם היא עובדת ככה, שידע זה כוח גם אצלה, שהיא מנסה לצבור ידע כדי לקדם את מעמדה במשרד, שגם כך התחזק בעקבות השינוי... כנראה שזה לא נכון, לפחות כך היא אומרת...
טוב, חבר'ה, התכוונתי רק לכתוב שהתקבלתי ללימודים ופנטזתי על פוסט עדכון קצר וקליל, אך כמובן שבסוף יצא מפורט להעיק...
גאאאאאאאאאאד, מקווה שיסתדר בעבודה ושהבוס הגדול לא יכעס עלי או ישנא אותי.
לילה טוב
| |
|