איזה אבסורד!!
רק כאב השרירים בזרועות הזכיר לי שאתמול לכדתי וסחבתי נקבה שקטה אחת, וזכר אלים למדיי, שניהם שחורים. שאתמול הייתה הפגישה הראשונה עם הסוציאלית. שאתמול הפלתי מישהי שעבדה כפסיכולוגית אירגונית ברוסיה במיטב קומוניסטיותה בפח וגרמתי לה לפליטת פה שהייתה בגדר הודאה רצינית, נגעלתי מהצביעות שלה-הרי אם היא הייתה פשוט ניגשת בכנות ומבקשת עזרה, הינו מסרבות?, הבנתי את כל הפאסרד של לאקרימוזה יותר טוב, וזה...רע, בעצם, ניפגשתי את הפגישה הכי מיותרת אי-פעם עם אדם, שכשלעצמה לא הייתה רעה, אבל גררה אחריה השלכות עצומות פתרה דילמה קשה.
וראיתי את האדם הכי חזק שיצא לי לפגוש נשבר. והחזקתי את עצמי. גם בגלל התליון הקטן מתומאס. מבחנה אדומה, כיתוב על גרגר אורז.לכאורה-קלישאתיות, אין בזה כלום. והאמת? צלב. חיים או מוות. הכל או כלום. משחק סכום-אפס דו-כיווני. תחושת המתכת סביב הצוואר שלי מנחמת מאד. ישנו אצל האצ'י. לא הייתי עושה את זה אם לא הוא. לא אלך אליה.
כנראה אקסטרני. כנראה דירה לבד. אני מקווה. מאד.
גם לי מצפים חיי עוני.
אבל זה בסדר. התרגלתי. לומדים להסתדר. יש לי חולצות חמות מתומאס. אסתדר בלי זוג מגפיים חורפיים. אולי אמצא מאיפהשהו עוד כמה זוגות מכנסיים. גם תיקים יש לי, אגב הבחורה שהגיבה לפוסט הקודם עם קפריזת התיק (מצחיק כמה מנחם זה לשמוע שיש איפהשהו לאנשים חיים נורמליים מספיק כדי להרשות לעצמם להיות גחמתניים בקשר לתיק). תכשיטים, למרבה האירוניה, יש לי בשפע. וגם המון תכשיטים לדוכן שאקים בדיזינגוף מחר או בשבוע הבא, עוד לא ידוע. משעשע איזו הפרדה יש לי ביניהם.
אמא שלו בדיוק התקשרה להבהיר מה קרה, מצידה. נשמעה מפוייסת. כנראה שהוא יחזור הביתה.
עדיין בקרבי. שריון.
לאמא שלי יש יום הולדת מחר. אני בירושלים בסוף השבוע.
הפסקתי עם פיתוח קול. אין לי נחישות לענות למורה לפיתוח קול. שלחה לי מייל. אעבוד יותר החודש, ואחזיר לה. היא הייתה נפלאה אליי. מורה מצויינת. אין לי תקציב לזה, גם לא כוח נפשי. אסביר לה בקצרה מה קורה. ובכנות.
כנ"ל יפנית.
זה דורש ממני להסביר ש"יש לי בעיות בבית", אבל זה לא שיש לי משהו נגד זה. מאז שגיליתי שהאצ' תגור לבד ודיברתי עם תומר בשבילה (ומדהים איך עכשיו היא מדברת איתו הרבה יותר, ובכנות רבה יותר, מאשר איתי. ואירוני גם איך הוא מה שהיא צריכה איתי, אבל לי זה לא עוזר ולה כן.), בקשר ל"חיל בודד" הזה, דברים התגלגלו. אם כי "הדרדרות במורד של הר, עשו מפולת והמון רעש ובלגן" יותר מתאים. פעם בושה הייתה מציפה אותי רק ממחשבה כזו, ודיבור על "זה" בכלל לא בא בחשבון. קצת כמו עם הניסיון לאונס.
אוף, אני רוצה בית. ושמישהו יטפל בי.
מילא השני, אני רוצה בית. אני אטפל בו ואטפל בעצמי אחר-כך.
לפחות מאפריל יש לי איפה להיות. ואחרי זה נוכל לשכור דירה ארבעתנו. 3>
(ואם תומר ישאר בקרבי ולא כחייל בודד, יהיה משעשע לארח אותו בבית של טבעונים.)
עד אפריל אני אצטרך להחזיק את הראש מעל למים. הגיע הזמן לעדכן את רשימת ה"לעשות".
התכוונתי לעשן את הבלאק סטונס בערב של היום שבוא הוא ידיע לי שהוא חוזר. או בערב של היום שהוא חוזר.
כנראה שלא, הרי במילא לא יכולתי להישאר.
לפחות האולר שלי איתי. אני והקמעות המטופשים שלי, ממש מכשפת טוטם. היה בביינדר-מחוך שלי כל הלילה (רק אתמול לבשתי אותם ביחד, והורדתי את החולצה כדי לכסות את הכלוב ונשארתי בהם, גוף כמעט חשוף לנשיכות אוויר הלילה, רק כדי שהחתול יכנס להיסטריה קצת פחות?)
אני לילית.
מלכת השדים.
אני מפלצת עם כנפי מלאך
אני הורגת
וגורמת לאנשים
להרוג את עצמם.
[אוף טופיק-זה גם מה שאחותו ואמא שלהם אומרות, אלא שכתבתי את זה קודם. (: ]
אני אוכלת לבבות
לארוחת-צהריים
והעיניים שלי צהובות
כמו ירח מכוסה אבק
וריקות ואטומות כמוהו.
העור שלי
שרוף
מסת צלקות שחורה
רצתי משרפה לשרפה
לא עוצרת לנוח לרגע
ובערתי
ובערתי
אבל אין כלות.
שום דבר לא נגמר
באמת-
הכל רק
אותו דבר
רק התפאורה משתנה.
רק הדמויות מתחלפות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
