במקרה הלכתי בדרך ההיא. אני כמעט אף פעם לא הולך משם. מתוך הרגל עשיתי "פספסט" לכדור השחור הפרוותי הקטן שישן-כמה מוזר- באמצע השביל. הוא לא זז, ומתוך הרגל שאף-פעם לא הצלחתי להבין (תמיד חשבתי שזה מין, "טוב, אם זה מת אני אקבור את זה.", כמה סאדיטי) ניגשתי לזה וניסיתי להעיר את זה, לוודא שזה רק ישן עד שהפרעתי לו. זה לא. זה לא הגיב. הרמתי את זה. עינים סגורות, מכוסות טינופת, אף מלא חול, וזה כמו סמרטוט מעולף, נתלה עליי.
הייתי בדרך הביתה מהספריה, להביא ספרים לאחיות שלי. התלבשתי יפה ובצורה די נשית. הייתי אמור להתקלח וללכת לקונצרט שלא ידעתי אם יש בכלל באותו ערב ומתי.
על הטיפול הווטרינרי אשלם בעצמי, ואין לי כסף לכלום. באמת לכלום. יש לי אולי 200 ש"ח, ואני מממן את עצמי באופן די מוחלט עכשיו.
שעה בערך מאוחר יותר כבר הייתי על האוטובוס, בדרך לווטרינר הקבוע שלנו. ידעתי שהוא היחיד שיקח ממני מחיר סביר, ושהוא גם אוהב חיות בנוסף לכל, מעלה שבניגוד לדעה הרווחת, לא קיימת אצל חלק ניכר מהווטרינרים. רובם אוהבים כסף הרבה יותר. אה, והוא גם הומו וגר עם בן-זוג, מה שגורם לי לחבב אותו באופן מיידי ולא-הוגן בעליל.
להפתעתי, זה שרד. את הנסיעה של כמעט השעה, את ההליכה של רבע שעה בערך, בטילטולים בכלוב. יש לי סימן חום על הזרוע מהכלוב. הרגשתי כאילו הזרועות שלי עומדות להיקרע מהמקום שלהן. קיללתי את העובדה שתומר לא שם, הבן אדם מרים אותי בלי להתאמץ, מה זה כבר בשבילו לקחת כלוב עם חתול כל כך קל שאני בקושי הרגשתי את המשקל שלו, ולסחוב אותו כך שיטלטל כמה שפחות?
הגעתי לצומת פרישמן-דיזינוף, ליד נוקס. ליד "קידמת עדן". ליד איפה שהקמנו את הדוכן שבוע שעבר ואף-אחד לא קנה ממני כלום.
נכנסתי, די בקדחתנות. נראיתי בסדר, תיפקדתי מצויין, אבל זייפתי בקוות. אף-אחד לא היה רואה. טעויות קטנות. שכחתי את הארנק, ואז שכחתי שיש לי שטר של מאה בתעודת הזהות שלי, ואז פלטתי משהו מיותר ליד קמין, אבל זה כבר מאוחר יותר.
החזקתי אותה. היא אפילו לא התנגדה. הוא פתח לה ווריד. בטח דרושה חתיכת מיומנות ועין טובה כדי לפתחו וריד לחתול. אני אפילו לא ראיתי אותו. שם אינפוזיה. היא הייתה שקטה. פסיבית. יש לה עיניים, הוא בדק אותן. כנראה שהיא הייתה מעולפת כשבדקתי, ולכן ראיתי רק את הלובן, אחרי שניקיתי אותן. גם לשתות היא לא שתתה, רק התעטשה כשהראש שלה נכנס לקערת המים. ליקקה את מה שנזל לה על הפה, אבל זה הכל. רוב הנסיעה באוטובוס ישבתי כשהיא עליי ואני מנסה לחמם אותה. הציפורניים האחרויות שלה קצוצות, כאילו מישהו קצץ אותן. אלה הקידמיות לא. היא הייתה קפואה. אני עדיין בהלם שהיא שרדה.
היא ישנה עכשיו בכלוב, עם האינפוזיה. או שהיא מתה. אבל זה בטח רונן היה מודיע לי...אני מקווה, לפחות.
השיניים במצב טוב, כנראה שלא איידס חתולים. הכליות בסדר. יותר מזה לא יכולתי להגיד. היא גם לא שלדית, כך שכנראה שהמחלה פנימית ולא קשורה יותר מדיי למערכת עיכול. או שהיא סתם מיובשת. אחושילינג מיובשת. בערך 100 מטר ממקום שיש בו כלי מים כל 5 מטרים.
יותר אירוני מזה?
חכו, זה עוד לא הסוף.
ובכלל, כנראה שזו הנקבה השחורה עם העיניים הצהובות שהבאתי מקלרה. לא שזה משנה משהו.
ג'ינה די מתעקשת שקלרה תשלם חצי. אני לא אעביר יותר חתולים.
נכנסתי ליעקב קמין. כזה כיף שסופר מכיר ומזהה אותך. חבל שהוא מתייחס אליי נורא בתור "בחורה" ו"אישה", כמו פרח יפה. חרא, אני רוצה שיתייחסו אליי כמו אל חרב, לא פרח. פרח חסר כל שימוש, וחרב-מהותה בפרקטיות. חותכת. מחושלת.
כשהגעתי הביתה ניתבתי התפרצות על כולם שיעזבו אותי בשקט.
על הזין שלי מה הם חושבים.
או שהראיתי חולשה.
כמעט התמוטטתי כשגיליתי שאני צריך לבשבל לעצמי.
אלה אכן הדברים הקטנים שממוטטים אותי. אני יכול לעמוד בהכל, ברגע שזה קורה, אבל אם אני לא נמצא בסביבה הנכונה אחר-כך, אני אתמוטט מהדברים הכי קטנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
