הנה צומחת בי אופטימיות, אני מתקדמת, לא דורכת במקום לא נעה במעגלים, באמת ובתמים אני רואה את השינוי שחל בי, השינוי המבורך המיוחל, המלומד, שעבדתי שאני עובדת המון המון זמן בשביל להגשימו.
אממה..כמעט תמיד עם הצעדים קדימה מגיעה התפכחות מעצבנת שלוקחת אותי למעשה ארבעה צעדים אחורה, כל צעד שאני מצליחה לעשות קדימה, מתבהר, כמה עוד נותר לי לעשות.
זה כמו ילד שחשב שהוא הבין את הקסם, אבל הבין רק את ההתחלה.
אז ברגעים הללו שאני מרגישה שאני הולכת אחורה, וכל מה שעשיתי היה לחינם, ובאמת בתמים אני שואלת למה כל המהומה, למה לא לחיות כמו רוב האנשים שאני מכירה, ללא שום מודעות עצמית, הם נראים לי מאושרים האנשים האלה, שלא יודעים, ואין טעם להגיד להם, כי הם פשוט לא יודעים, ואני הרי הייתי מעדיפה לא לדעת, או לדעת פחות, אז בשביל מה לקלקל להם, נראה שהולך להם יופי.
המחשבה הזאת מצליחה להחזיק בדיוק שניה, או עד השניה שאני פוגשת אדם שממש לא מודע לעצמו, וזה תמיד קורה לי בסיטואציה שאני חייבת להיות נחמדה אליו, כל שניה בחדר עימו, מחזירה לי כל יצר אלים שקיים בי, אני משתגעת, אייך אפשר להיות אדם ללא מודעות עצמית, ואני הופכת בחדר הזאת למוזרה, הרי הוא/היא לא מודע/ים לשום דבר, ואין טעם להסביר ככה שאני מוצאת את עצמי מסכימה על דברים שלא היו ולא נבראו, אלא בתת מודע של הבן אדם שעומד מולי, וגם אם המציאות שלי סוביקטיבית, עדיין, אני מוצאת את עצמי בהלם מחדש, ומיד מוצאת כוחות לצעד קדימה נוסף :)
אה כן, ועוד משהו שמעודד אותי להמשיך קדימה, הוא להיזכר איזה ילדה מעצבנת הייתי, כמה קשה הייתי לוקחת כל דבר והכי חשוב אייך לא ידעתי להתמודד עם סיטואציות
כל זה, ועוד מרשים לי להמשיך את הטנגו הזה, עד שהמוזיקה תפסיק להתנגן :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
