צריכה לישון על זה :)

ולא יכולתי לעשות מזה משהו, אתה שומע? יכולתי לגמגם קצת פחות קריזי

ומה עכשיו? אמר לי קול, קטן, בבטן, תחילה כמעיין זמזום רחוק וככל שעברו הימים הפך הקול למעין צעקה טורדנית.

שנה שעברנו טלטלת רגשות, שנה שחלקנו הכל, שנה של המון בדידות ויחד, שנה או יותר נכון כמעט שנה שאנחנו סוג של יחד.

החדר היה מעומעם באותה שנייה, בקושי הצלחתי לקלוט אותך, רק מילותיך זרמו לתוכי, ימים שאני מתעללת בך, מנסה להוציא ממך את המובן והידוע, ימים שאני מנסה לגרום לך לסיים את זה, כי אני לא מספיק חזקה בשביל לעשות את זה בעצמי, והנה כמו מתוך חלום אתה מתחיל לפלוט זאת, ומילותיך הצורמות נשארות בחדר, "לא טוב לי" "זה לא זה". ואחרי שאתה אומר לי את זה, אתה שואל, אז מה עכשיו? כאילו יש לי בכלל מה להגיד, כאילו זה משנה, אפילו אני, בעלת כושר סיבולת מופתי  או פשוט מזוכיסטית, לא יכולה לסובב מילים קשות כאלו שלא נותנות שום צ'אנס להצלה, אפילו אני, צריכה להודות ביני לביני, שהגיע השעה לקפל את הדגל ולצאת לדרך חדשה. להתפוגג מהדירה שלך לצאת לחשכה. ולמרות שחלקנו אותה כמזה חודשיים, היא הייתה, ונשארה שלך.

ובאותו רגע, לא הצלחתי שלא לבכות, בתוך הבכי הזה, הבועה שהייתה סביבי כרואה ובלתי נראית, התחלתי לאסוף את דברי שהיו מפוזרים בדירה, ואתה כהרגלך בקודש, ברגעים הללו, הופך להיות מדהים ולהיות כל מה שאני רוצה וצריכה ממך, וברכות שלא אופיינית לך מבקש חיבוק ותירגעי ובואי רגע ולא צריך לחתוך ככה ואמצע הלילה ואולי תלכי בבוקר....

אתה יודע מה לא יאומן, זה החיים הללו, שמביאים לך דברים, לא יאומנים ואז לוקחים ממך כי אחרת אייך תסביר אותנו? הרי אנחנו הכרנו, בדביקות בין אנשים זרים בארץ רחוקה, בילינו פחות מיממה קסומה, ממש בלי כוונה להמשך, או שאיפה, נפרדנו. אתה חזרת לארץ המוכרת ואני המשכתי ברחוקה.

והיותר לא יאומן, קרה, אני לא יודעת מה יותר מפתיע גילוי אהבה במייל או העובדה שלאחר חודש כזה חזרת אלי, עם החיוך הקסום והקסם בעיניים עם מבט מאוהב והמון רצון טוב,

הגעת, אלי, ואם ההגעה שלך, אלי, הגיעו כל הפחדים ועם הפחדים הגיעו המתחים, ובלי ששמנו לב כבר היינו כעוסים עייפים ובעיקר מוכנים שזה, מה שזה, ייגמר.

שלוש שנים שאף גבר לא כבש אותי בשתיקה, שלוש שנים שאף גבר לא הצליח לפרוץ את המעטפת, שלוש שנים שאני כבר לא ממתינה לו, דבקה בשגרה הנוראית ובמשפטי סיום מטומטמים שזה לא אתה זאת אני, ולמרות שעברו שלוש שנים, מוצאת את עצמי נכנסת איתך לפינות שלא הכרתי בי, לויכוחים שאף אחד אחר לא מצליח להוציא ממני (גם אם הוא מנסה ממש חזק), וחלק טריוויאלי מהקשר שלנו הפך להיות ויכוח סוער על מה שלא חשוב לא מעניין ובטח לא ישנה.

אתה יודע, תחלאס זה לא משנה מה קרה ומה היה, בהתחלה חשבתי שהפחד מקונן בך, האגו הגברי הפגוע מדבר ושאם אני אניח לו קצת, תצא היממה הקסומה שבילנו בארץ טרופה, ותפסיק להוריד בערכי ותפסיק לא להעריך אותי, ותראה אותי סוף סוף כמו שאני, מי שאני ואולי רק לרגע תיזכר במה שהוביל אותך לנסוע אלפי קילומטרים עד אלי.

אח"כ חשבתי זאת אני, אולי נזכרתי מאוחר מדי להתרכך אולי ניסתי גם מעט מדי להתגמש, אבל את התוצאה כרגע זה לא משנה אין דרך למנוע את הפרידה הזאת. אבל כנראה אחרי כל כך הרבה זמן שאף אחד לא עשה לי את זה, גם על רעיון קשה לוותר. אולי דווקא על רעיון /פנטזיה יותר קשה לוותר וכבר אמרתי לך פעם, שנפגשנו, שאני מאחלת אותך לעצמי, לעתידי, וכמה שאני מאחלת לפעמים צריך לדעת מתי לוותר.

ובסוף מותק הבנתי, אז הנה פעם אחת אחרונה בוא נעשה את זה כמו שצריך, אז מותק יפה שלי, גוף, לא אמרתי לך כבר המון זמן שאני אוהבת אותך, וחלק ממני תמיד יאהב אותך, אז סע לשלום, אני לא מתחרטת על כלום, בעיקר מוקירה לך תודה על שהיית שם לידי שארגנתי את חיי מחדש,  ומקווה שעם השאלה מה עושים עכשיו? אני כבר אתמודד. אוהבת...