צריכה לישון על זה :)

הלוואי שהייתי יותר תמימה, וגם הייתי רוצה לדעת פחות, כי חלק מהיכולת להיות תמימים  נובע מכמות הידע שלנו, כל ידע מנפץ אשליה.

לעומת זאת, הילדה הקטנה שבי, חיה ונושמת, היא לעולם לא תמות, אני מקווה, לעולם לא אהרוג אותה, ואם כן, אעשה ה' שזה יהיה לא בכוונה.

לפעמים שאני הולכת לעבודה אני מצפה שיגרשו אותי, שישאלו אותי - "ילדה של מי את?" ויקחו אותי יד ביד חזרה לביה"ס, וכל מה שאני עוברת זה למעשה חלום, קפיצה בזמן.

אבל, אז אני מביטה בדמות המחוייטת שמשתקפת במראה ואפילו אני כבר מצליחה לראות שאיני ילדה קטנה.

אני אוהבת להשתטות אפילו אם זה לקצת זמן, אני אוהבת שהבחור שלידי מצליח להוציא את הפן הזה בי, להפסיק להיות רצינית כל כך לגבי ולגבי עתידי, ולצחוק פשוט לצחוק.

אם מסתכלים אחורה על רוב החברים שלי, יש דבר מקשר אחד, חלקם היו רזים מאוד וחלקם קצת גדולים יותר,לחלקם היו עיניים כחולות ולחלקם היו עיניים חומות, רובם היו אשכנטוזיים, אבל בעברי יש כמה שלא, התכונה הבולטת של כולם, (אם נוציא אחד שניסתי להיות מישהו שאני לא), זה כולם היו ילדים באיזה שהיא רמה, זה מה שמשך אותי, הקרוסלה הזאת, אני נהנת מהנסיעה, וכל פעם אני המומה שהנסיעה הסתיימה והגיעה שעתי לרדת.

שנפרדתי ממישהו יקר לי בגיל 24, הייתי שבורה מזה, כי מה שמשך אותי מלכתחילה, הילדותיות שבו, היא גם מה שלא איפשרה לנו להמשיך, הרגשתי אז, שתמיד אני אגיע לאותה נקודה ולאותה מסקנה, ומה אני עושה הלאה.

ירדתי למחתרת, 3 שנים בנים לא עניינו אותי, היו פה ושם כמה דברים, אבל לא משהו רציני, או לא משהו שתפס לי את הלב, אני שינתי גישה, הפכתי להיות סופר רצינית, ניסתי אני להתבגר, ופסלתי כל ילד שבא בסביבה.

גם שרצתי לחזור אחורה, הנזק כבר נעשה, ולא יכולתי לשנות כל מיני הרגלים, אולי למתן אותם אבל לא לשנות.

אז היום שמישהו שואל אותי, עדיין את זוכרת להיות ילדה? אני מחייכת לעצמי ואומרת שכן אבל לא איתך.

למה אתם שואלים, נראה לי היום שאם מישהו עדיין מחפש את הילדה (בגילי או מעלי) הוא לא מחפש את השטותנקיות, לרגע לא להיות אחראי, פשוט קשה לו, לתפקד באופן רומנטי, בעולם המבוגרים, ואז עדיף שהוא באמת ילך לילדה כי אני בטח לא אתן לו את התמיכה שהוא צריך.

ובלי קשר, גילתי משהו חשוב, שמי שמדבר על הסקס, כנראה לא עושה סקס, זה למה אני מגלה את זה רק עכשיו, עד עכשיו תמיד הייתי מוקפת באנשים שעושים....

פרידות, כן כן גם אני שונאת אותם, נכון שכולם בשוק!!

מה שאני שונאת בעיקר, זה אייך, ברגע אחד, משתנה מערכת היחסים שלמה, כמעט בלי יוצא מהכלל, וזה תמיד לא משנה מה היה לי עם הבחור, זה תמיד מפליא אותי.

אייך רגע שברירי אחד, יכול לגרום להריץ את כל הזכרונות שלי מאותו בחור, בשאלה האם זה היה שם כל הזמן, האם פיספסתי משהו

ולפני שאני ממשיכה - גם אם כואב אפילו מאוד זה לא עושה את זה בסדר!

אני אתחיל שהייתי בת 16 היה לי חבר שנה, ונכון שהיו לו נק' מופרעות כלשהן, לא ציפתי שזה יופנה אלי, אז היה לי תירוץ לא להבין שברור שזה יופנה נגדי מתי שהוא , הייתי בת 16 מאוהבת, השאלה היא מה התירוץ שלי עכשיו!!

הוא לאחר שנפרדנו, לא מיד, דרך אגב, משהו כמו כמה חודשים אחרי שנפרדנו שהוא החליט שהגיע הזמן שנחזור, השתגע, בין היתר, הוא הופיע בכל מקום שהלכתי אליו, הוא פרץ כמה פעמים אלי הביתה בטענה שדברים שהתקבלו ממנו, אני לא זכאית להחזיק בהם, עד שבסוף גם ערבתי משטרה.

שהייתי בת 21 נפרדתי מאקס המיתולגי שלי, אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים, אותו אהבתי כמו שלא אהבתי הרבה מאוד זמן אחר כך, בחצי שנה שאחרי הפרידה הוא העביר אותי כל מיני דברים, חלקם יש לציין שלא מאשמתו, לשנינו היה קשה לקום וללכת, אבל חלקם היו במודעות מלאה למה זה גורם לי וכמה זה קשה לי. הדברים שנאמרו אחרי הפרידה בנינו, גרמו לי להרגיש הרבה מאוד זמן  אח"כ שאולי בידתי את כל המערכת היחסים הזאת מליבי, ואולי הכל היה חלום.

לקח לי משהו כמה שנה וחצי לא להתעסק במי אמר למי מה מתי אייך ולמה, לקח לי קצת יותר זמן מזה להבין שהוא אהב וסך הכל החיים שלקחו אותנו למקומות שונים, וזה קורה ולשנינו היה קשה עם זה, אני פשוט הייתי קצת יותר בוגרת בעניין.

עכשיו שאני בת 28, לאחרונה יצאתי עם מישהו לחודשיים, שבשבילי בגיל הנוכחי, זה הישג יוצא דופן, אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אחרי חודשיים הבנתי שכמה שהוא בחור עם לב זהב, הוא כנראה לעולם לא יתן לי את מה שאני צריכה, אז נפרדתי ממנו.

והוא מאז שנפרדנו, סוג של אניגמה, אני שאוהבת לעזור, מרגישה רצון עז להראות לו כיצד זה נראה, אבל נמנעת, כי זה לא תפקידי לחנך את העולם, אני קצת בשוק שהוא טורח להקצין את הפרידה הזאת, לעשות דרמה מיותרת, לדבר על רגשות שמעולם הוא לא אמר לי או לחלופין להמציא סיפורים עלינו, ולפעמים אני פותרת את זה, טוב שסגרת את זה, כי לא רק ילדותי, זה סופר ילדותי ומראה עוד תכונות רעות אחרות שלי אין כוח להתמודד עימם.

לפעמים אני שואלת את עצמי, האם זה באמת מה שהוא חושב עלי,האם זה באמת מה שהוא חושב על הסיטואציה שקרתה בנינו, או האם הוא משקר ולמי הוא צריך לשקר, העצוב הוא שאני מגיעה כל פעם לאותה מסקנה, שלעצמו. הוא צריך לשקר לעצמו.

הדבר צובע חלק מהערכת היחסים אחורה, וגם שם אני מבינה שנכון שהוא שיקר לי, הוא בעיקר שיקר/משקר לעצמו.

וחלק על הדברים שקורים בהווה, שהוא מספר עלינו לאחרים, זה גיבוב של שקרים שלא קרו לא נבראו ולא היו.ושוב הוא בוחר לשקר

אני שוקלת כל פעם מחדש האם להעמידו על מקומו, ואז מבינה, שזה כל מה שנשאר לו ומניחה לזה

אני רק ממשיכה את חיי בלעדיו ואם אפשר כמה שיותר רחוק

חבל כי הוא יכל להיות ידיד נפלא אם הוא היה מתמודד עם המציאות בצורה קצת יותר טובה :)