העצב בכל הדרו ומעלתו הגיע אל מחזותי.
כמו שהשיר אומר, לא קרה המון בשביל שהוא יגיע, לא נפרדתי מחבר, לא יצאתי עם מישהו משמעותי ששבר לי את הלב, לא פוטרתי מעבודתי (נראה לי שזה רק היה משמח אותי) לא איבדתי שום דבר חשוב, באמת לא קרה דבר.
"אז מאיפה הוא בא מאיפה הוא בא, מאיפה בא העצב....."
אני שונאת להיות חלשה, אני שונאת להיות לא בסדר, שנים סחבתי איתי מסיכה ענקית של חיוך, שגרמה לי בעיקר להיות בודדה, שגרמה לי להיות תוקפנית אל הסביבה שלי, ותודה לאל אחרי לא מעט עבודה, הצלחתי להסירה כמעט לגמרי, מה שגרם לי בהתחלה להיות ממש או יותר מדי חשופה לסביבתי, ואח"כ או יותר נכון לאט לאט למצוא את האיזון.(כמו שאומרים אני בדרך הנכונה)
אך כל זה, לא משנה את התחושה, שלהיות חלשה זה באמת משהו שאני לא טובה בו.
קשה לי להגיד לאנשים סביבי שאני צריכה אותם, שאני צריכה עזרה, אני פונה אליהם בדרך כלל בדרך שהם לא הכי מבינים, ומתאכזבת שהם לא מבינים אותי ויודעת בוודאות יודעת שאני זאת שהכשלתי את המהלך שלי.
כילדה התמודדתי עם לבכות חרישית אל הכרית ולישון כמה שעות, היום אני מנסה לצאת להליכה לראות את הים לנגוע במים, משהו ישעשה תנועה קטנה, אולי תנועה קטנה מספיקה כדי להפיג את המשבר הזה.
לכן, כל פעם שמגיע העצב, ואני לא הבחורה החייכנית ואופטימית שאני כל כך אוהבת, אני מנסה להרגיע את עצמי, שגם עצב צריך לחבק, שגם להיות עצוב מותר.ולפעמים הדבר הבריא הוא לשקוע קצת לתוכו, פשוט לא לאבד את עצמי בדרך.
לא צריכה להיות חזקה תמיד, אנשים שאוהבים אותי ישמחו להיות שם בשבילי גם בשעות קשות, בשביל זה יש חברים.
נותנת לעצמי להיות חלשה, לא שמה חזות של הכל בסדר עסקים כרגיל, לא מתכסה במסכה, ואפילו איפור לא שמתי היום, ככה שמותר לי להזיל דמעה.
אין מה לעשות, החיים הללו לא הכי קלים, כמו שאומרים לא פיקניק פה, וכן אתם יודעים, גם דברים לא ממש הולכים בקצב שאני הייתי רוצה שילכו.
אז הנה, אני מחבקת את המשבר הזה, יודעת שעוד שניה הוא חולף, נותנת או מנסה להכניס את חברי, שאוהבים אותי, אל המשבר הזה, ומקווה שהוא כבר חולף.
אז כן אני עצובה, אך לא מאבדת ידיים, הכל בסדר כמו שאומרים ותכף גם אני :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
