יומני היקר

 אמש ראיתי את הסרט : פריחת הדובדבן , 

 ואני ממליצה לראותו למי שעדיין לא ראה אותו.

 זהו סרט אנושי מאוד, נוגע מאוד, מרגש ורגיש.

 סיפור על משפחה מודרנית גרמנית שיכולה באותה מידה להיות גם אמריקנית,

 צרפתית או ישראלית.

 סיפור על נתק ובדידות, על העולם שקטן והמרחקים שגדלים בין הדורות,

  על ילדים שאינם מכירים את הוריהם ולהפך,

  על בני זוג שחיים שנים ביחד ובעצם לחוד .

  סיפור על חלומות קטנים וגעגועים גדולים, על אובדן וכאב,

  על משמעות החיים ועל התמודדות עם המוות.

  דוריס דוריי מביימת אנסמבל שחקנים מוכשרים בעדינות ובקשב, וכל מחווה,

פיסת דיאלוג, ג'סטה או פריים בסרט מוכיחים שוב, שהעיקר נמצא בפרטים הקטנים

סרט פיוטי ונוגע ללב, על זרות בין קרובים וקרבה בין זרים.

ולמי שמעוניין לקרא יותר :

     פריחת הדובדבן - CHERRY BLOSSOM   

המיזוג בין הפוך הוורוד לתחושת העצבות על כך שהפריחה הקצרה כבר באה אל קיצה,

 מעלה בלב תחושות רכות של מה שנקרא ביפן וואביסאבי - תחושות העצבות על הקיום הקצר,

 על כך שהכל חולף כל כך מהר, על כך שכל יום של אושר מלווה תמיד בתחושת העגמומיות

 על כך שהכל ארעי וחולף כל כך מהר.

רעיון הוואבי-סאבי עומד בבסיס הפילוסופיה היפנית האסתטית שצמחה מהבודהיזם

והוא מביע את עיקרון חוסר השלמות והארעיות של כל הדברים בעולם, כולל האדם.

 יופיו של פרח הדובדבן והצביטה הקטנה בלב נובעים מכך

שפרח יפה כל כך ניחן בחיים קצרים ומת בשיא יופיו.