בין ששי לשבת לפני שבוע בדיוק
זה היה קרוב לשעת חצות
(אני לא מהממהרים/ממהרות ללכת לרופא ודחיתי עד ש...)
בסופו של דבר הגעתי ל... לחדר מיון
לא אלאֶה אתכם בכל הפרטים
לא אלאֶה אתכם בכאבים
( כבר אמרתי לא פעם שאני לא מאלה המספרים והרי אנחנו לא ממש אנונימיים כאן, מלבד אלה שהצליחו לשמור על אנונימיות,
והאמת שזה גם לא כל כך חשוב לעצם העניין)
רוצה רק לציין לטובה את האחות בחדר המיון שקבלה אותי
את החיוך שלא מש מפניה
בזמן ששאלה אותי לפרטים
בזמן שקצת נבהלה או שרק אני זֹאת שנבהלתי מלחץ הדם שעלה ועלה!
ככל הנראה מהלחץ בו הייתי שרוייה !
החיוך שלה לא עזר כמובן מבחינה הגופנית כמובן, אבל סייע לתחושה שאני לא לבד .
לא המתנתי יותר מידי זמן עד לבוא הרופא שקבע שעלי להתאשפז
אבל עד שהגעתי למחלקה חלפו עוד כשלוש שעות וזה לא נחשב לזמן ממש ארוך בחדרי המיון, מסתבר
פתגמים רבים ומחקרים לרוב יש על משמעות החיוך והחיוב שבו ,אז למה יש כאלה המתקשים לחייך
במיוחד אלה שלידם אנשים במצוקה ?
במחלקה בה אושפזתי ל-6 ימים !
הרופאים היו טובים ועשו את עבודתם כראוי
רובם היו נחמדים ( לא כולם! טוב , לא היו לי ציפיות)
האחיות עשו את עבודתן נאמנה וחלקן היו אפילו נחמדות אבל לא ידעו לחייך
אני לא מעבירה ביקורת
כן, זאת עבודה לא קלה בלשון המעטה
אבל מעבירה פֹּה את התחושה
יש מקצועות שרצוי לא לעבוד רק "לפי הספר"
כשבקשתי דבר מה באמצעות הפעמון שליד המיטה ( ואני לא נודניקית וקמה אם אפשר מהמיטה)
השעה היתה לאחר 10 בלילה המתנתי דקות ארוכות
כן, אני יודעת ..הן לפני החלפת משמרת... אבל...
כשהתאוששתי יום לפני שחרורי ויצאתי למסדרון וחשתי הקלה ואפילו שמחה עברה לידי אחות , אבל אני הייתי 'שקופה' כנראה...
ביום בו היו סטודנטיות אחת מהן בקשה ממני רשות למלא ביחד שאלון , היא היתה נחמדה וזה היה כבר לאחר שמצבי הוטב.
(ואגב; זאת לא פעם ראשונה שמצמידים אלי סטודנטים לסיעוד )
ובל נשכח : החיוך הוא אותו דבר בכל השפות.
ועוד משם...
מִטתי היתה צמודה לחלון ורק לקראת סוף האשפוז הִסטתי קמעא את הוילון
מעבר לחלון נשקף נוף המזרח , בבוקר זרחה השמש בעד החלון ואני הצטערתי שאין לי מצלמה לצלם זריחה שכזאת !
בבוקר הראשון ( לאחר לילה של אי שינה) כשטרם נרדמתי קרני השמש הציקו מאוד אבל נעלמו במהירות
ויותר לא הפריעו .
ועוד נשקפים
שדות שמעֵבֶר
מטע ירוק מרחוק, אולי תירס שמבשיל
וברושים רבים
כשירד הערב ונדלקו הפנסים זמזתי את השיר הנפלא: בין ברושים יורד הערב (יעקב שבתאי/סשה ארגוב)
ושוב חשבתי
כמה חבל שאין לי מצלמה...
וכעת בלבי תקוה ותפילה ששוב לא אגיע לשם...
( בזמן שהִבטתי בעד החלון נזכרתי בסִפּור שתמיד משרה עצבות המביא מסר נפלא (שודאי כולכם מכירים)
על האיש העיוור ששכב בבית חולים ליד החלון
ותאר לחברו ,השוכב לידו ואינו יכול לקום ממִטתו, את מראות הטבע הנפלאים הנשקפים משם שהוא רואה כביכול
וכל זֹאת כדי לעודד את חברו המרותק למיטה
יש אושר בלתי נדלה בגרימת אושר לאחרים, למרות המצב בו אנו נמצאים. צרת רבים חצי נחמה,(ככה אומרים)
אך שמחת רבים מוכפלת פי כמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נ*גה