אימא של תינוק פאנטום

אז לא אני לא אדבר על פוליטיקה אלא על הבחירות שלי.

11 חודשים עברו מאז הלידה אבל כבר שנה בדיוק מאז הבשורה. לפני שנה בדיוק נאמר לי שאני צריכה להחליט אם ללדת את הבן שלי ולחכות שיגסוס במידה ולא ימות בלידה, נתנו לו פרוגנוזה של בין שעה לחודשיים והתנו את המשך חייו בהשתלת לב. המום שלו היה כל כך קשה, הלב שלו היקר היה פעור, חלל גדול שאינו מחובר בכלי הדם כמו שהטבע רגיל.

העולם החשיך. ההרגשה היתה כאילו ואני הולכת בתוך אקווריום

מלא מים ואף אחד לא שומע אותי ואני לא מצליחה לשמוע אף אחד, גם לא לחשוב בצלילות.

הלכנו לד"ר שפירא מומחה בעל שם עולמי שאישש את המום הקשה

ואף הסביר שאלו מומים שמתרחשים אחת למאה לידות

ולעיתים לא ניתן לגלות עד ללידה עצמה.

ולבסוף לקחתי על עצמי את ההחלטה לתת לו למות בתוכי ולא מחובר לצינורות. בדיעבד הסתבר שהמום היה קשה כל כך שהיד שלו היתה "מודבקת" לצד הגוף, על הלב. הבן היפה והיקר שלי. שכל כך ציפיתי לו

לא רציתי שירגיש טיפול חירום רפואי מהו , לא רציתי שיפתחו לו את בית החזה ויחברו למכונות הנשמה או כל מה שהציעו לי שיעשו אם אבחר בכל זאת ללדת ואם ישרוד.

אני לא מצטערת ולא מתחרטת על הבחירה שלי. היא היתה הדבר הקשה ביותר עד אז שנאלצתי לעשות. מה גם שאני נהייתי חולה הסוכר השתולל לחץ הדם הרי לכן עלו על זה מלכתחילה.

וזה לא עניין של להסכים כן או לא לבחירה שלי אני יודעת שלא היה לו סיכוי לחיות בכל מקרה אבל עדיין הכאב עצום רק מעצם לקיחת הבחירה.

על ההתמודדות שלי קראתם. זו גם היתה סוג של בחירה.

אני חושבת שבמשך הזמן בחרתי למצות את מה שהחיים מציעים לי

עם כל מה שעברתי.

עם העצב העמוק של ההתחלה וההפלות שבאו אחר כך

והתחלת הלחימה שלי בשביל עצמי. כל זה נמצא אצלי תחת הגדרה של בחירה.

אף אחד לא הכריח אותי אני רציתי בזה לבד.

אבל עם כל זה שחזרתי לחייך וחזרתי לאהוב וחזרתי להנות משהו היה ברקע.

היחס שלי למוות.

עד לפני 11 חודשים פחדתי מהמוות מאוד. כלומר מי רוצה למות?

מן הסתם אפילו לא חשבתי על זה.

בימים הראשונים של האובדן כשחישב לבי להישבר מעוצמת הכאב

הייתי בטוחה שאכן אני עומדת למות רוצה או לא רוצה.

לאחר מכן פיתחתי מעין פסאודו דוקטרינה עצמית שגרסה

שאני לא רוצה למות מן הסתם איזה אדם שפוי רוצה למות?

אבל לא איכפת לי אם זה יקרה. כלומר אני לא מפחדת מהמוות יותר. למה? כי משני צידי המתרס יש לי ילדים.

ואני יודעת שלאריאלי  שלי שיבדל"א יש מי שיאהב וידאג אומנם לא כמוני אבל יש. וכשיגיע הזמן אסף יקבל אותי ללא חשש.

לכן אני אוהבת לחיות אבל לא מפחדת מן המוות.

שוות נפש כלפיו. ככה הייתי עד לפני חמישה ימים.

ביום ראשון בלילה התחילו לי כאבים חזקים מאוד בעצמות הבריח.

לא יכולתי לנשום לא יכולתי לשבת לא יכולתי לשכב.

וכשאני מתכוונת לכאבים חזקים אני מתכוונת שאין מצב לנשום נשימה שמכניסה אוויר לריאות.

חשבתי שנתפס לי שריר או שהתקררתי. ויומיים סחבתי בבית בבוקר יום שלישי כבר לא הצלחתי לתפקד הכאבים היו קשים מאוד.

מוקד קופת החולים לא נמצאה בעיה שנתנת לפיתרון ע"י משככי כאבים, קיבלתי את כולם בזריקות וכלום לא עזר, עדיין נשללה דלקת ריאות, והרופאה אמרה לי שתמעי אני מפנה אותך למיון אולי שם יתנו לך משהו חזק יותר שלי אין אפשרות כאן במסגרת הקופה.

לקחתי את ההפניה אמרתי יפה שלום תודה ונסעתי הביתה בלי כל כוונה להגיע למיון.נקח את הילד מהגן ונמשיך עד מחר.

טלפון בהול מאימא שלי שסיפרה לקולגה שלה שמומחה בתחום הרפואי הנ"ל, הקפיץ את אבא שלי בחזרה אליי עם הוראה את כרגע מתפנה למיון.

ביומיים הבאים קיבלתי זריקות לדילול דם עברתי CTאנגיו ומיפוי ריאות

ועכשיו אני ממתינה לבירור מקיף לקרישיות דם.

קריש דם קטן שבמזל הומס בזמן. לא יודעים למה ואיך. המון השערות.

אולי גנטי אולי מההפלה האחרונה אולי מכל סיבה אחרת. אולי בכלל ההפלות היו בגלל זה.

בכל מקרה לי היו יומיים של חרדה שהובהר לי שטוב שלא חיכיתי עוד

בבית. שהגעתי בזמן. במזל.

ביום השני הבן שלי צילצל אליי. "אימא את כבר בריאה?" כן, אמרתי לו,  אני היום אקח אותך מהגן. "יופיייי" הוא שאג לי באוזן וגרם ללב שלי להתכווץ בהבנה שזה יכול היה להיגמר אחרת. לא הספקתי לומר לו מספיק כמה אני אוהבת אותו. כמה הוא יקר לי וחשוב לי. איך יכולתי בכלל לחשוב שאם חס וחלילה יגיע זמני זה יהיה בסדר?

מאז שחזרתי הביתה אני לא מסוגלת להפסיק לחבק אותו ולשבת לידו

ומבינה שהבחירה הבאה שלי חייבת להיות לעשות הכל כדי לחיות ולחיות טוב. אפילו אם זה רק בשביל הבן שלי שנמצא כאן.

אחרי שאתה מסתכל על זה מקרוב אתה מבין שנכון שהכאב על האובדן קיים והרצון להיות עם מי שאיבדת גדול,

אבל מי שכאן, אתה זקוק לו בדיוק כמו שהוא זקוק לך.

ואני, אסור לי להיות שוות נפש לזה שאני חיה כאן, אלא להעריך

את העוצמה שבגידול הבן שלי, והלוואי ואזכה לראות אותו גדל מאושר בריא אהוב נאהב ומצליח. אח שלו, אסף שלי, יבין אותי. ויחכה לי עד שהזמן יגיע בעוד שנים רבות. כרגע אני עוד לא יכולה. יש לי מישהו חשוב מאוד ללוות לגדל ולתמוך. אני צריכה להיות כאן בשביל אריאלי שלי שיבדל"א. 

והלוואי שכשאריאלי יהיה סבא ונכדיו ישאלו אותו - סבא מה אתה זוכר מאימא שלך? הוא יאמר להם -אני זוכר שהיא האמינה בי ואהבה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם כולו. 

ואתם תאחלו לי רק בריאות ואריכות ימיםולכל השאר אני אדאג בעצמי.