אימא של תינוק פאנטוםאני לולי. אימא של אריאלי ושל נועם שיבדלו לחיים ארוכים.
אני גם אימא של אסף. שיגדל רק בלב שלי. אני כאן כדי לספר איך לומדים להתמודד עם העולם הפנימי והחיצוני כשמאבדים את התמימות באמצע ההריון ואיך החיים נראים מפרספקטיבה שונה.
|
| 6/2010
לאחוז ולאבד 25-28/06/2007 – 25-28/06/201 - אסף שלי
שלוש שנים עברו
אני עדיין עצובה
שנה שלמה לא בכיתי בגללו והנה הן כאן שוב הדמעות
כבר חשבתי שלא יגיעו אבל הן לא מאכזבות
ואני תוהה עם עצמי למה אני עצובה?
הרי אני כבר תקופות שאינני הוזה בו מדמיינת איך היה אמור להיות,
חודשים על גבי חודשים כשאני חושבת עליו זו היא רק אוושה חולפת של הד קלוש
של זיכרון שמתיישן
כבר לא עצוב לי כל רגע שמדברים עליו, או שלא מזכירים אותו, להיפך הפרטיות שלו אצלי בלב נהייתה למצב נוח בהרבה
אני כמעט ולא מזכירה אותו וכשאני כן זה נעשה בכזה יובש שלעיתים אנשים נרתעים במבוכה כי אינם יודעים איך להגיב על אי הפגנת הרגשות שלי.
יש אמביוולנטיות כלפי איך שאני מציגה אותו כבן שלי לכל דבר לבין איך שאני מוסרת פרטים על אי היותו כאילו וזה דומה לקניית חלב במכולת
זה כבר לא עוקץ כל פעם שאני מדברת עליו
עד שאני מדברת עליו
אולי זה מה שכל כך עצוב לי, כשאני רואה שאני מסוגלת בלעדיו אבל אני עוד לא רוצה
כי אם אני מסוגלת בלעדיו אצל מי הוא יהיה?
מי יחשוב עליו חוץ ממני?
אבא שלו כבר הרים ידיים מלנסות להבין מה אני רוצה ולמה אני מגיבה כלפי כל מיני דברים כך
אפשר לומר ששנים לא השתמשתי בו כדי לעקוץ ולפגוע אני מעדיפה אפילו לחייך כשאנשים שאינם מבינים דבר מספרים לי עד כמה ברת מזל אני שהוא לא חי.
דברים שכאלו שבעבר היו חורטים על לבי ומשאירים פצעים זבי דם היום כבר לא מטרידים אותי כלל
וזה כל כך עצוב לי.
כן הגעגוע כל כך קשה. זה כן. כשכבר אני מגיעה עם עצמי להסכמה שהגיע הזמן לחשוב עליו
ואני מעלה את הזיכרונות בראשי אני עוד נשנקת
עוד זוכרת את הבעיטות שלו את הבדיקות הנוראיות האלו שאמרו לי שהילדון שאצלי יולד למוות בכל מקרה לא חשוב מה אחליט
זוכרת את הלידה המעצימה היפהפה שלו לידה טבעית חזקה בלי שום אפידורל רק כדי שארגיש אותו ואז מיד אחר כך המרירות שנובעת מהפחדנות שלי שנתתי שייקחו אותו מיד ממני
שלא אחזתי בו וחיבקתי אותו ונשקתי לו כמו שהבטחתי
כל כך פחדתי שהוא דומה לאח שלו כל כך פחדתי שהמראה שלו ירדוף אותי צפוד כולו אחרי ארבעה ימי מוות בבטן שלי
אני לא חושבת שהייתי נוהגת אחרת אבל עדיין אני לא שלמה ולעולם לא אהיה שלמה עם כך
אני מעלה במוחי את התמונה של שנייה אחרי הלידה כשלא נשמע שום קול בכי
חוץ משל אימא שלי שמיררה בפינת החדר ולא יכלה להפסיק עד שהמיילדת ביקשה שתצא החוצה
כדי להקל עליי מה שמוזר שאין לי נקודת אחיזה כי שני אחיו שיבדלו לחיים ארוכים נולדו בניתוחים בהרדמה מלאה וגם אותם להבדיל לא שמעתי בוכים ועדיין רק הבכי שלו הוא זה שחסר לי
זכורה לי החזרה הביתה כשפתחתי את המכתב בו היה כתוב אפגר 0
המכתב הזה הוא הדבר האיום ביותר שיצא לי לקרוא כי הוא בבת אחת החזיר אותי לאדמה מהאופוריה של הלידה
ובבת אחת התחלתי לבכות והתחיל האבל העצום ההוא שליווה אותי כל כך הרבה זמן
מעציבה אותי הידיעה שאני בסדר עם מה שקרה
משפטים כמו איך הזמן טס מכאיבים לי אבל מצד שני לא חודרים פנימה
כמו כאב של מכה מפינה של שולחן משהו שטחי וחולף
אני עדיין מסוגלת לכעוס מסיפורים של אחרות
אבל פחות רצה להשמיע את שלי
הוא לא הפסיק להיות איתי הוא זה ששמר לי על נועם כשהייתי קרובה לאבד אותו
אפילו לרופאים אז לא היו הסברים רק שמישהו שומר עליו
הוא תמיד איתי כאילו מחכה בצד לרגעים שאצטרך אותו אבל כבר קורה שאני שוכחת לפנות קודם אליו וזה מבהיל אותי
את הקבר שלו לא הנצחתי מעולם הוא לא ייצג עבורי כלום
חשבתי שמספיק שהוא עבורי חי בתוכי ליבו יפעם יחד עם שלי
אבל הפעימה שלו נחלשת
כאילו ואומרת אני מבקש שתמשיכי הלאה
אבל איך?
איך אוותר עליה? איך לשחרר? את זה עוד לא גיליתי
אני מבוהלת וזו האמת
אני מבוהלת מהיום שאוכל לומר זה היה בעברי וזה איננו עוד
או יותר נכון זה שם אבל אין צורך לאוורר אותו יותר
זה הגדיר אותי כל כך הרבה זמן עד שאני לא יודעת מה אני אמורה לעשות ללא ההגדרה הזו?
איך להפוך לאחת מאותן נשים ששמות בצד מבלי לגעת ועושות זאת בכזו גבורה בעיני
להדחיק מעולם לא הדחקתי להיפך חפרתי והפכתי שוב ושוב עד שעניתי לעצמי את התשובות שרציתי לשמוע אותי אומרת
אלו שהוכיחו לי שאני מסוגלת לכל דבר
לכל דבר חוץ מלשחרר לחלוטין.
אני בודקת שוב את שני הילדים שלי שאיתי אם הם נושמים
כמו בכל לילה שלוש ארבע פעמים בלילה
האמת שזה רק תירוץ להביט בהם שוב ושוב
להגניב עוד נשיקה עוד ליטוף
אפילו שאחד מהם כבר יותר ממחצית גובהי
והאחר כל כך שובב שאין לי רגע דל איתו תודה לאל
אני עצובה כי הוא יכול היה להשתלב בין שניהם באין מפריע
ברווח העצום הזה שאיש לא יוכל לעולם למלא
ואולי כי אני יודעת שככל שהם יגדלו הפער הזה ייעלם אם ארצה או לא ארצה
וכשיהיו גדולים שני הילדים האלו כבר לא יחסר שום דבר בינם לבין עצמם
ובסופו של דבר הוא יישאר בתוך תיבת הזיכרונות שלי המתוקים והיקרים ביותר ורק שם
כי בסופו של דבר אנחנו נוצרים רק את אלו הטובים ביותר ואת הרעים אנחנו שוכחים.
יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לומר אבל שאין צורך לומר אותם
דברים שברורים לכולם ורק לי כנראה שלא
אני אמשיך לחייך באמת כי אני מחייכת באמת מכל הלב ומסוגלת גם לצחוק בשחרור
בלי מחשבות של מצפון דוקר הוא כבר שנים לא מציק לי המצפון שלי
אני אמשיך ליהנות ממה שיש לי ולאהוב ולהילחם על מה שאני אוהבת
אבל לשחרר אני עוד לא מוכנה אפילו לא קצת
ואולי בדיוק ככה אני צריכה להמשיך
לפחות עד שנה הבאה וכזו תגיע נתמודד איתה אז
שלוש שנים מאז שנפטר בבוקר יום שני ומאז שנולד בליל יום חמישי
אברך אותו בספר הזיכרונות של שנינו
אסף שלי
מה אכתוב לך זאת לא אדע
שיר סיפור או אגדה
רק אכתוב ארבע מילים
אימא אוהבת אותך לעולמים
25-28/06/2007 – 25-28/06/201
|
נכתב על ידי
lulinka
,
27/6/2010 02:40
בקטגוריות אהבת אם, אובדן, אובדן הריון, אימהות, אמא, הורות, התמודדות, חיים, ילד פאנטום, כאבים בלב, לידה, צמיחה אישית, קבלה עצמית, שכול
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט |
|  כינוי:
lulinka מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
