נכתב במקור ב 24 ליולי 2009
מכתב שכתבתי לנשים היקרות בפורום הריון לאחר אובדן
אלא רק קוראת לא בגלל שאין לי מה לומר
לפעמים יש לי יותר מדי מה לומר אז אני הולכת למקום
ההוא שטמון אי שם בין דפי הרשת ופורקת בצורה אנונימית
עדיין ללא פרסום את כל הפחדים והכאבים שלי שמה אותם במגירת הטיוטות כי אלו מחשבות
שלא צריכות להיאמר בקול רם כי הן מפריעות לי להאמין ולפתח תקווה, ולרצות
ולקוות וכשזה מפריע אין לזה מקום אני לא כותבת כאן אלא בהריון בסיכון
סוכרת הריון ואפילו בפורום הריון כי שם אני לא חייבת לדבר על ההריון הנוכחי
בעיקר אלא או על מצבי הרפואי פרופר או על ההריון הקודם וזה בדיוק מה שאני עושה,
לא כותבת על ההריון הנוכחי ניסיתי לכתוב כאן אבל זה אילץ אותי להתמודד
עם עצם העובדה שאני תופחת לא מאוכל וכל פעם שבאתי לספר על בדיקה השתתקתי,
כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי לא יכולתי להביא את עצמי
ללחוץ על שלח אפילו שהיו שלל בעיות מסביב ייחסתי אותן לגוף שלי
ולא לשיליה הרי אם אין שיליה זאת אומרת שאין באמת הריון לא?
ואלו לא בעיטות בכלל לא אלו התכווצויות של שרירים כן גם אלו שגורמות
לשלפוחית שלי לקפוץ והבטן לא עגולה היא...היא...טוב לא חשוב אני לא
רואה אז גם אתם לא רואים ואני לא צריכה לדבר ממילא עם אף אחד
כי אני בבית וכל טלפון או מפגש עם המשפחה כשאני מלחששת להם בין
השיניים שיפסיקו לשאול שאלות עד יולי לפחות עד יולי לא יודעת איך נכנסתי
להריון בדיוק באותו תאריך כלומר אני כן יודעת אבל זה לא עוזר לי
כי לא התכוונתי לצלף וכי כל בדיקה היא בדיוק באותו התאריך ומפלס החרדה
שלי מזעזע עד יולי תנו לי להגיע ליולי ויולי הגיע ויומיים לפני יולי עברו
שנתיים מהאובדן ואת יום האובדן ביליתי במחלקה מאושפזת
ולידי בחורה מתוקה בת גילי ששכבה כבר שבוע אחרי שבשבוע מתקדם
הגיעה לפתיחה ולמחיקה ושבוע הם ניסו וביום האובדן שלי באותה השעה
בדיוק היא נלקחה לחדר לידה עם פתיחה מלאה ועברה אובדן גם
ולקח לי כמה ימים טובים להתאושש כן בכיתי כמה שעות בגללה כי
כאב לי עליה אבל אז הבכי התחלף והפך להיות לבכי על עצמי בשנתיים
האחרונות היו לי כמה סוגי בכי בכי כעס ושנאה בכי של כאב ובכי של
השלמה הפעם זה היה ניקוי, עשיתי משהו שלא האמנתי שאני אעשה
שכעסתי כל כך כשרק העלו את זה בפניי בזמנו הסתכלתי לאובדן בעיניים ואמרתי לו עד כאן,
עכשיו צריך להתאפס מחדש. יש לנו תינוק חדש. והאמת?
גם כשהשתחררתי לא באמת האמנתי שהצלחתי לעשות
את ההפרדה בצורה כנה. ואז לפני ארבעה חמישה ימים לא הרגשתי תנועות,
ולא הרגשתי אותן בצורה בוטה בכלל לא פירפור לא כלום וכשהגעתי
למוקד אחרי יומיים (כתבתי כאן נראה לי) וראינו שיש גם דופק וגם שהוא יושב
על התחת בתנוחה שלא מאפשרת לו לבעוט כך שאני ארגיש אז התחלתי לבכות,
הייתי בהלם פשוט בהלם מעצמי בהלם מעוצמת הרגשות, זו הפעם הראשונה
בכל ההריון הזה בכל 27 השבועות שעברו שדאגתי למי שנמצא כרגע בתוכי כל
תחושת הניתוק והניכור וההדחקה והכחשה נעלמו, אני אהיה כנה
זו לא תחושה נעימה כי ההדחקה הגנה עלי מכל מיני מחשבות נוראיות
אבל שלשום זו פעם ראשונה שהנחתי יד על הבטן וליטפתי את התנועות
שמורגשות ונראות כבר מבחוץ ואני מסוגלת לדמיין אותו כבר בפנים, ואתמול
כשאני והטכנאית הכל כך כל כך מתוקה ממרפאת הריון בסיכון
(אני באמת בכל שנותיי גם בתחום לא נתקלתי בכזו בחורה מתוקה מקצועית וקשובה)
ותמיד כשאני באה אליה היא לא רק מודדת מדדים ביומטריים
אלא גם משתדלת להציץ בו ולוודא שנוח לו ושהוא רגוע ואתמול
פעם ראשונה ששיתפתי איתה פעולה והיא התחילה לבכות ושאלתי אותה למה את בוכה?
היא אמרה לי אני פשוט שמחה בשבילך שסוף סוף את מתרגשת
(וכמובן שגם פתחה לי את הברז שוב) אז נשארו עוד 9-10 שבועות לפי מה
שנתנו לי ואני לא נאיבית מן הסתם אלו לא יהיו שבועות קלים
נפשית דווקא כי אנחנו ליד קו הסיום כמעט ושיהיו לי עוד עליות ומורדות
במצב הרוח כי ככה זה בחיים וכי אני יודעת שלהירגע זה יהיה רק
אחרי שאני אחזיק אותו קרוב ואריח אותו אבל אני מרגישה שחלק מהשדים
שרכשתי לעצמי ותיגברו והזינו את כל מה שעברתי נכנסו בחזרה לארון
מקווה לצאת בידיים מלאות ומאחלת לכן גם להתרגש
גם אם זה לא נובע מנאיביות אלא מתוך ידע וניסיון חיים
שתהיה לכן שבת שלום (
לוחצת על שלח לפני שאתחרט כרגיל)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka