happiness.

עיר גדולה ורחובות דולקים,
אנשים עוצרים ומסתכלים.
ואנחנו שנינו אבודים-
ביחד.

אבודים בתוך חלל הזמן,
ואת לי מלאך והשטן,
ואת יודעת שזה מסוכן-
ביחד.

כמה צלקות זה כל מה שנשאר,
כמה צלקות זה כל מה שנשאר.

ואני נשרף כמו להבה,
והסוף שלנו בפינה,
את כל כך יפה כשאת בוכה-
ביחד.

כמה צלקות זה כל מה שנשאר,
כמה צלקות זה כל מה שנשאר.

אותי,
את אוהבת.
אותי,
את אוהבת.

כמה צלקות זה כל מה שנשאר,
כמה צלקות זה כל מה שנשאר.
אותי-את אוהבת [כמה צלקות זה כל מה שנשאר],
אותי-את אוהבת [כמה צלקות זה כל מה שנשאר],
אותי את אוהבת.

אני מרגישה מתוסכלת, כואבת, מיואשת.

אני חושבת על זה..

ואני אומרת לעצמי...

למה אני צריכה לקום מחר בבוקר?

יש כל כך הרבה צדדים בהרגשה שלי,

שאני אפילו לא מבינה מה אני מנסה להגיד..

מה אני באמת מרגישה...

אני פה...מחכה לך...מחכה שתחזור...

אתה תזכור אותי, ותאהב אותי תמיד, נכון?

זאת אני. ה'ילדה שלך'

שאהבת אותה כל כך. שנתת את הכל בשבילה...

שגרמת לה להרגיש טוב תמיד.

שהבטחת לה שזה לא ייגמר אף פעם.

מה עשיתי לא נכון? מה היה לא טוב בהתנהגות שלי...

למה לא יכלת להגיד לי שמשהו מפריע לך?

הייתי עושה הכל כדי שיהיה לך טוב,

כמו פעם.

זה לא נכון שזרקת אותי רק בגלל שלא רציתי לתת לך את זה,

נכון?

תגיד לי שזה לא נכון...

תגיד לי שאכפת לך...

אני לא יכולה להתמודד עם הבעיות שלי לבד.

אני צריכה אותך איתי.