היום נטע אמרה שהפוסטים שלי חוזרים על עצמם,
והם 'אופק' מאד.

אולי בגלל שמאז שהכרתי אותה,

גם התקופות הרעות ביותר התעטפו קטיפה ונקשרו בסרט תחרה.

ועשו לי הכל ליפה ונעים, לעין לגוף וללב. קיטש זה יפה.

אמרתי שיש לי הרגשה שהבלוג שלי הוא סוג של בית,

גם אם רק בשבילי.

לפעמים אני פורסת את כלל לקסיקון אוצר המילים שלי במשפט אחד,

ולפעמים אני כותבת בשפה הפשוטה ביותר.

הבלוג מעוצב בצבעים נעימים,

בלי הרבה מידע עליי ברשימות (כיוון שיש מספיק בתוכן),

תמונה אישית (שלא תדמיינו אחרת ותתאכזבו),

רשימת קריאה (שמשקפת באופן כזה או אחר מי אני ומה אני רוצה להיות)

ובתמונת הנושא מעוז חיי.

אני פותחת את הלב, ומגישה את המעיים על צלחת.

גם אם המעיים שלי הם עולם מלא אהבה.

זה הבית שלי פה, ואופק היא חדר מרכזי בו.

וזה בסדר, כי בבית שלי אני מחליטה.

יכולתי לקטוף תפוחים,

יכולתי לספור כוכבים.