אתמול בדרך לאכול בנוני עם אופק ואבא שלה, הם דברו על הצלצול הברווזי המעצבן שלו ושהוא רוצה להחליף אותו ל'עד לעונג הבא'.

שאל אם אנחנו מכירות,

אני חושבת שאופק ענתה שלילי אבל אני אמרתי שכן, של המכשפות. בטח שאני מכירה.

הכרתי את הסיפור שלהן, הכרתי גם את השירים, קשה לי להזכר מאיפה.. אבל אני יודעת שקשה להיות חלק מהעולם ולפספס אותן. 

פתיחת סוגריים- הייתי חיה כשהן פעלו, אבל הייתי בחיתולים. תמיד כשאני מדברת או כותבת על מוזיקה או על מוזיקאים שפעלו בסמוך לדור הזה שלי,

אני מרגישה קצת לא בנוח. כנראה כי זה תמיד היה נשמע לי מתיימר מדי שהרי לא הייתי קיימת כמעט ואין הצדקה לאהבה שלי ולהבנה שלי לאותו הדבר.

נונסנס מובהק אבל מרגיש לי נכון לציון.

על כל פנים, ראיתי עכשיו שלושה פרקים של 'האלבומים'- על איפה ילד, משינה והמכשפות.

לאורך כל הפרק על המכשפות, נשאתי את ההרגשה שאני רוצה שזה יסתיים כבר.

אני מסתבכת מבחינת ניסוח אפילו, כי הרגשות שלי נטרפו פשוט;

בעיקר הרגשתי שאני רואה סרט ואני יודעת מה סופו, ושנמאס לי לצפות בדבר המרתק הזה ושלעזאזל יגיעו לפואנטה. שיגידו שהיא מתה ולמה,

שיגידו שלא מצאו אלכוהול או סמים כשהיא סטתה מהדרך להורים שלה לחג, ערב לפני ההופעה המחודשת של המכשפות שהייתה מה שאמור להצילה מההרואין, ונמחצה למוות. שיגידו כבר ושלא ימרחו אותי.

המוטיב המשוגע הזה של הסיגריות שם היווה רמז קטן, זה שהסמים היו שם מתחילת הדרך-נאמר בהתחלה ולא הורחב עד לסוף שהכריח אותם, דברו בקטנה על האבא המת, על מצבי הרוח, על הדברים שהם לא הבינו, על המוזיקה, על העוצמה- על הכישוף שהיא זרתה..

מי שלא מכיר את הסוף, יכול בהחלט להתענות יחד איתן. להכנס לאט לאט לורטיגו הזה של האובססיה, ההתמכרות לסמים, האמת החצופה.

אני כותבת וכותבת ולא מגיעה למיצוי. רוצה להקיף את כל מה שיש לי לומר אבל זה לא מתכוון לקרות.

אני מרגישה מכושפת, זזות לי האצבעות כמו נשלטות.

רק לראות את ענבל דרך הטלוויזיה, להרגיש את הפאוור הזה שכמעט העיף אותי כל פעם שהראו אותה, אתה יודע שמשהו לא מהעולם הזה קורה אצל הבחורה הזו.

ובנוסף אשלח אתכם לראות כל פרק מצדי באלבומים, מבית היוצר של יואב קוטנר.

אם תראו את מה שראיתי, בין אם אתם בקיאים בסצינה או לא, תצאו מכושפים. ותבינו את ההרגשה.

בתקופה הזו של החיים הטקסטים שהייתי שומעת פעם, הלחנים ההסטריים, הקול הזה! וככלל הסיפור- לא יכולים להכנס אלי הביתה. שירי קבורה של רגעים קשים מנשוא בלבד.

אז- בעין ימין אני רואה את המסך, בעין שמאל את הים השחור של הלילה ואני חושבת שבנימה מבולבלת ולא-ברורה זו, כיאה לפרשה עצמה, אסיים.

אני לא מאמינה שהיא התאבדה. ואני שונאת קונספירציות.

משהו שמעסיק אותי בתקופה האחרונה, זווית ראות אחרת על המוות.

הבנה עמוקה שאין כמותה, את הסופיות שבמוות,

במיוחד מוות בטרם עת.

זו בעיקר תחושה שקשה להעלות על כתב,

מזכיר לי הרבה פעמים כשאני עושה פיצ' או מציגה תסריט, אני אומרת שזה בעיקר וויזואלי פחות דיאלוגי ושצריך להיות בתוכי כדי להבין.

אז צריך להיות בתוכי כדי להבין איך אני מבינה את הסוף הזה שבלהבין שמישהו מת, ושלא תוכל לומר לו מילה אחת אחרונה,

שבחיים אין דבר כזה בלתי הפיך- רק במוות.