הדייג

1. 

קראו לו דאוד. ככה, בלי שם משפחה. דאוד הכושי.
הוא ישב על כיסא עץ כהה ממורט ברחוב הראשי של השכונה, שנמתח במקביל לים אבל התעקם ליד כל בית. לא היה אחד שלא עצר לידו, אפילו לרגע, ולא היה אחד שדיבר איתו בקול רגיל. כולם לחשו ליד דאוד, והוא היה לוחש להם חזרה וכל הזמן מלטף בתנועות עגולות את גדמי הברכיים שלו. אמרו שכריש אכל לו את הרגליים ושמאז שהים בגד בו הוא נהיה רועה זונות. ושהבניין ההרוס למחצה שמולו ישב היה הבית זונות שלו. אבל אני בחיים לא ראיתי אף אחד יוצא מהבניין הזה או נכנס אליו. מצד שני, גם לא ראיתי אף פעם את דאוד יוצא או נכנס משומקום ולשומקום. הוא היה תמיד על הכיסא, עם הגלבייה האפורה, וכשהייתי עובר לידו הוא היה פוער פה ענק ומחייך. הוא נראה שחור יותר כשחייך. אולי בגלל השיניים הבוהקות. אמרו שהן תותבות ושהזונה הראשונה שלקח שילמה עליהן. בגלל זה, בכל פעם שהוא היה מוציא מכיס הגלבייה את צרור מטבעות השוקולד זהב שלו ומושיט לי אותן, סירבתי לקחת. אולי גם אותן קיבל ממנה.

הכניסה לבית זונות שלו היתה מהצד של הים, ככה שמהכביש הבניין נראה חתום, וכל החלונות היו אטומים בקורות עץ אכולים, מהמלח. לפעמים הייתי צופה עליו מהמדרגות בכניסה של הבית שלנו, משם אפשר היה לראות רק את הצדודית שלו, ושולי הגלבייה הריקים נראו, מהזווית שלי, כמו פרגוד שמאחוריו מתרחשת הצגה סוערת. ידעתי שזה בגלל הרוח של הים, שבאזור שלנו היתה תמיד נמוכה והתפרעה רק בחלקים שקרובים לקרקע.
עכשיו כשאני נזכר בדאוד אני מנסה להקשיב, אולי הפעם אבין משהו מהמלמול שלו. אבל בכל פעם שאני מתקרב, הוא חושף לי את השיניים הענקיות הלבנות שלו ונהיה עוד יותר שחור.

2.

סנפירי הזהב הזעירים הבזיקו הבהוב אחרון ונעלמו במעמקים. הדייג גיחך. איך יספר לה על הפגישה המשונה הזאת. הוא הכיר את הסיפור, אשת הדייג המקורית שולחת אותו חזרה לים, לשדרג את המשאלה הראשונה העלובה שלו. אבל האשה שלו תפער זוג עיניים חומות ותשאל איזה קול היה לו.

3.

אף פעם לא יצאתי לדיג. רציתי לכתוב "לדוג", אבל ממה שראיתי בסרטים, פעולת הדיג עצמה היא כמעט הפרעה לישיבה הממושכת, הדוממת, על שפת האגם או על מזח הים, ההחזקה היציבה והשקטה של הידיים שאף פעם לא הבנתי איך היא לא מתפרקת מכאב השרירים.

הייתי רוצה לצאת פעם לדיג, אבל כשאני חושב על זה, לצאת לדיג כדי לצאת פעם לדיג הוא סוג של תיירות. הרי כשאני אומר, הייתי רוצה לראות פעם את רומא אני לא חושב על הראייה, אלא על הרומאי. הרומאיות. אינטימיות עם רומא, רומא שקופה. מתי תהיה לי הזדמנות להיות מוכרח לדוג, לגלות שאני דג, לעבור דרך הדְגייה עיוור ולהתעורר בעיצומה, לתוך הדייגות שאין בלתה, הדייגות כמו שרק אצלי, הדייגות ההכרחית.