Losing Grip
Are you aware of what you make me feel, baby?
Right now I feel invisible to you, like I'm not real..
Didn't you feel me lock my arms around you?
Why'd you turn away?
אני יושבת פה, קוראת את הפוסטים האחרונים.
מסתכלת בתמונה, פלאשבקים.
אני נזכרת בזמן הכי טוב,
בכל רגע ורגע
כל מילה ומילה
חרוטה אצלי בלב
נזכרת במבט, בחיוך, בחיבוק, במילים.
ושומעת ברקע
Why should I care?
'Cause you weren't there when I was scared
I was so alone...
והנה שוב מגיעות הדמעות, הגעגוע, הפחד.
You used to love me, you used to hug me
מה השתנה ?
ההתמודדות מול הפחד הזה, כשאני לבד,
זה קשה יותר ממה שדמיינתי לעצמי.
אני מרגישה שחזרתי לאותה נקודה לפני שנה, אבל עם פיסה מהלב שלי שחסרה. אחת חסרה נוספת.
איך אפשר להאמין שלדרך הזאת יש סוף ?
איך אפשר לצבור כוח להמשיך להתמודד, ולא להרים ידיים, בידיעה שיש לי עוד הרבה זמן לסוף.
מה שכ"כ מובן מאליו בשבילכם, כ"כ מפחיד בשבילי.
אני רואה את זה בכל רגע, בכל שניה, בכל מעשה, בכל מילה, בכל צעד, בכל מחשבה.
לא נותרה בי טיפת כוח. אני רק רוצה לעצום את העיניים, ולא לראות כלום. להיות מנוטרלת
שהפחד לא יהיה בי יותר, שהכאב יעלם. שהפצעים יסגרו והצלקות יעלמו.
החלטתי לנסות לאזן את הכאב הנפשי עם הכאב הפיזי, ועשיתי לעצמי קעקוע עם סכין. תחשבו שאני פסיכית, לא אכפת לי.
הלוואי והמצב היה שונה.
הלוואי שהסצנה הזאת הייתה מפסיקה לחזור על עצמה שוב ושוב ושוב ושוב.
הלוואי שהפחד לא היה קיים בי.
הלוואי ופעם אחת, מישהו היה זה שנלחם עליי.
נמאס לי להלחם על אותם אלה שיורקים לי בפרצוף.
נמאס לי להתאכזב כל פעם מחדש
הלוואי והאהבה הייתה נעלמת
הלוואי והדמעות היו מפסיקות לרדת
הלוואי והעיניים היו מפסיקות לשרוף
הלוואי והייתי יודעת את סוף הסיפור
הלוואי שהייתי יכולה להאמין שלסיפור הזה סוף שונה מאלו שלפניו, סוף טוב.
הלוואי שהייתי יודעת איך זה מרגיש כשנלחמים עליך. שלא רוצים לוותר עליך. שעושים הכל בשביל להיות איתך.
הלוואי והייתי יודעת איך זה להיות שייכת, איך זה להרגיש שייכת.
הלוואי שיכולתי להרגיש שייכת, פעם אחת. וזה לעולם לא יקרה.
הלוואי ויכולתי לשנות את המצב
הלוואי שהיא תחזור
הלוואי שהיא תחזור ואז אני יוכל להאמין שזה לא תמיד אותו סיפור. שהפעם זה אחרת.
הלוואי והיא לא תעזוב, כמו כולם לפניה.
הלוואי שמישהו היה מבין אותי.
אני שונאת לנסות להסביר את עצמי, אף אחד גם ככה לא יבין.
הלוואי ויכולתי לעמוד בהבטחות שהבטחתי לעצמי
הבטחתי לעצמי להפסיק
אמרתי, שהגיע הזמן לנגב את הדמעות, ולהמשיך ללכת.
שהגיע הזמן להפסיק לחפש תירוצים, להפסיק לחפש את מי שיעזור לי.
להבין שצריך להתמודד לבד. להבין שאין לי אף אחד.
לנסות להיות בסדר עם זה שאני לבד,
שאני לבד , שתמיד הייתי, ותמיד אהיה.
אני לא מסוגלת להשלים עם זה.
לא מסוגלת להתמודד עם זה.
כי ברגע שאני יאבד תקווה שיש שם מישהו בשבילי,
ברגע שאני יפנים את זה שאני לגמרי לגמרי לבד, אני יתאבד.
אני פשוט יתאבד.
אני לא יכולה להסביר לכם את ההרגשה
להסביר את הפחד, את הכאב
ולהגיד שזה גורם לתחושה של מוות נפשי, לא מתקרב לתיאור של ההרגשה.
אל תגידו לי שזה לא נכון לוותר
אל תגידו לי שיש לי את עצמי
אל תתנו לי דימויים לחומות לבנים או מנהרה ארוכה.
שום דבר לא משתווה אל הפחד, ואתם לא מבינים. אז אל תנסו להסביר לי מה לעשות.
אני רוצה להתעורר, ולהבין שזה היה סיוט
אני רוצה להתעורר אל תוך הידיים שלך, אל תוך החיבוק שלך.
לעיניים שלך ולחיוך שלך. למילים שלך.
להבין שרק חלמתי.
להבין שזה רק פחד, פחד שלא התגשם.
נהייתי רגישה עוד יותר ממה שאני כבר , מהרטלין המזדיין הזה.
בינתיים שאני אמשיך לקום כל בוקר ב6 וחצי מסיוטים שאומרים לי שאני לבד.
להתאבס מזה שחזרתי למציאות הלא יותר טובה מהחלום.
אני ימשיך ללכת כל בוקר לבצפר, לנסות ללמוד ולעבור את המבחנים,
לחייך לכולם ולבכות במפנים ,
לחזור הביתה, לעשות עבודות עד הערב, עד שהעיניים שורפות, עד שהמחשבות שלי כבר סטו לגמרי מהנושא ,
להתקלח במים קרים כדי לנסות להעיר את עצמי,
ללכת לישון ב2 בלילה , לחלום איזה סיוט ולקום ב6 וחצי.
כמה זמן אני יחזיק מעמד ככה ? לא יודעת. עד שאתמוטט. פיזית או נפשית. וואטאבר.
עוד שבוע וחצי יום הולדת. וזה הולך להיות היום הולדת הכי גרוע שהיה לי בחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
