אני כזאת טיפשה

כזאת טיפשה .. שהנחתי לעצמי להרגיש.

וידעתי שהוא כזה חמור

ועכשיו זה כואב

איך החיים מאכזבים אותי

כי תצמיד כשאני מצפה או רוצה משהו מאוד, אני מתאכזבת בסופו של דבר

איזה מן תקווה זה נותן, לרצות ?

אני מרגישה מן ריקנות כזאת

כאילו אני חייה את החיים מתוך עניין של חובה או הרגל

שום דבר לא גורם לי לחייך יותר

ואחרי האכזבה הזאת לא נותר לי יותר למה לצפות וממה להתרגש

התחושה של הריקנות היא התחושה הנוראית ביותר

נוראית יותר מכאב, של אכזה או של אובדן אפילו

תחושה שאין שוםפ דבר בעולם הזה שיגרום לך להרגיש טוב

מרוב ריקנות לא מרגישים כלום

לא טוב לי ולא רע לי

פשוט כלום. רק כלום.

כמו גופה. כמו בובה. אמשיך לבהות בתקרה ולעשות מהלכים בראש

דברים שאני לא מסוגלת לעשות במציאות

והאמת ?

אני אפילו לא מצליחה לשפוך על זה כמה דמעות כהרגלי .

אני לא יכולה לבכות. לא יכולה כי אני לא מרגישה כלום.

אני ריקה. לגמרי. לא נותר בי יותר דבר.

אין שום טעם לשום דבר

אז מה הטעם

בלהשאר כאן ?

וגם אותי מתחילות להעסיק מחשבות על המוות

על התאבדות

כנראה שזה המקום היחיד שיש לי לברוח אליו.

גם אני מתחילה להאמין בזה

וכזאת הייתה חברה שלי שאמרה לי שמאמינה בזה, נלחצתי. פחדתי. זה הפריע לי

וכשזה מגיע אלי, זה בכלל לא מטריד אותי, ולא משנה לי.

אני לבד בכל מקרה

לא בא לי להתמודד לבד

לא באלי לחיות לבד

לא באלי להתאכזב שוב ושוב

לא באלי. פשוט לא באלי

ואם אין כאן אף אחד .. בשבילי ..

אז באמת מה הטעם .. לפחות אם היה לי בשביל מי להשאר כאן

אבל אני לא חושבת שלמישהו זה ישנה

אני רוצה להעלם. להמחק מהמפה. שלא ישאר ממני אפילו גרגיר אבק אחד קטנטן

ושיבכו עלי. שיבכו עלי הרבה.

טוב אז עכשיו שהבלוג שלי עבר למספר חדש וקוראים חדשים

החלטתי לפתוח דווקא בטיוטה שנכתבה לפני חודשיים בערך ..

טיוטה שנכתבה בבלוג שלי אבל לא אני כתבתי

חברה שלי, בואו נקרא לה אריקה.

אותה הכרתי דרך הבלוג הזה

אחרכך התחלנו לדבר באיסיקיו וידעתי עליה הכל . והרגשתי חיבור אליה למרות שמעולם לא פגשתי אותה

אחרי זמן קצר זה עבר לשיחות ארוכות בטלפון שהיו נמשכות 4 שעות כל לילה בערך

אחרי איזושהיא תקופה נפגשנו. הייתה לי הופעת סוף שנה מגמת מחול והזמנתי אותה לבוא לראות והיא בשמחה הסכימה.

היא הגיעה ממש דקה לפני שההופעה התחילה והיה לי בקושי זמן להסתכל עליה. היא רצה לשבת בקהל

והנה הפעם הראשונה שהיא רואה אותי לא רק בתמונה, היא במצב הטבעי שלי, במקום שהכי טוב לי. בריקוד.

שלחה לי SMS ככה בין הריקודים, שזה יפה וכו'..

אחר כך הלכנו קצת לעיר שתכיר את העיר שלי ואז הביתה, לבית שלי. היא נשארה לישון אצלי.

אני חייבת לומר שזה היה לי נורא נורא נורא מוזר לפגוש אותה. כשהיא דיברה איתי אני בכלל לא הסתכלתי עליה ורק הקשבתי לה, כמו שאנחנו מדברות בטלפון.

קצת צילמתי אותה בוידאו. אחרי שהיא תלך, להוכיח לעצמי שהיא אמיתית. חיה קיימת ונושמת.

למה זה היה כל כך חשוב לי ? היא הבן אדם שהחזיק אותי בתקופה אחת הקשות בחיים שלי

היא זו שדיברה איתי כשבכיתי גם כשהייתה בעבודה וידעה שהבוס ממש יכעס

זו ששלחה כל הזמן הודעות לדעת מה קורה ואם הכל בסדר

זו שהקשיבה לכל מילה שלי, לכל תלונה. זו שתמיד נתנה עצה פה ועצה שם

זו שבכיתי לה שעות בטלפון והיא שתקה והקשיבה לי, כאילו שבאמת אני מספרת משהו

זו שתמיד ידעה מה אני מרגישה ואיך אני מרגישה, וידעה לעודד אותי

אחרי תקופה מסוימת, שנפגשנו כבר כמה פעמים ואני הייתי אצלה והיא אצלי .. הדברים קצת הסתבכו

אני פתחתי בפניה את דלתות הלב שלי, משהו שלא עשיתי בשביל אף אחד כבר 5 שנים, בגלל משהו שקרה פעם אבל זה לא רלוונטי כרגע.

כשהתקרבנו יותר, גילתי את הצד הפגיע שלה.

כמובן שלא הייתה לי רשות להכנס אבל להסתכל מבחוץ זה גם משהו.

היא הייתה הרבה פעמים עצבנית וכבר חשבתי ששום דבר לא כמו קודם והכל נהרס.

היא בסך הכל הרשתה לעצמה להיות פתוחה איתי יותר ..

הקשבתי למה שהיה לה להגיד ולבעיות שלה, ייעצתי לה והקשבתי לה בוכה

הצטערתי שלא הייתי שם לידה כשהיא בכתה כדי לחבק אותה, כי זה כאב לי כמעט כמו שזה כאב לה. כמעט כאילו שזה קרה לי.

אבל לא נורא, היא בכל מקרה לא אוהבת שמחבקים אותה כשהיא בוכה.

עבר כבר הרבה זמן והעניינים מצאו את מקומם פחות או יותר. מכירות כבר הרבה זמן והחברות שלנו היא כבר לא משהו שנראה לנו לא נורמלי, שזה התחיל מבלוג.

אבל כמובן שזה לא כמו כל חברה , בשבילי לפחות. אין לי קשר כזה עם אף אחת. לא אכפת לי כל כך הרבה מאף אחת.

כשהפכנו להיות חברות נורמליות התחילו הבעיות. הרשנו לעצמנו לריב ולהתווכח

והיה הרבה על מה. והיא הייתה אדישה ואני בכיתי לה שעות בטלפון מנסה לדבר איתה והיא מנסה לדבר איתי כל אחת בדרך שלה

דרכים שונות לגמרי עולמות שונים לגמרי, מתנגשים אחד בשני ותקועים. לא מצליחים להמשיך הלאה.

וזה היה קשה. אליה אי אפשר לחדור, לא כאב ולא שינה לה. לי כאב כמו שלא כאב לי בחיים

כשהיא אמרה שיום אחד כשיהיה לי טוב היא תעזוב אותי כי 'התפקיד שלה נגמר'

כשבלעתי 30 כדורים והתקשרתי אליה והיא הייתה כל כך אדישה. מבחינתה, שאני יתאבד. למה שישנה לה.

כמו הדברים הטובים שהיא נתנה לי, שאף אחד אחר מעולם לא נתן לי, ככה היא פגעה בי, כמו שאף אחד אחר מעולם לא פגע בי.

ואני אוהבת אותה כל כך הרבה בשביל לתת לעצמי לאבד אותה. החלטתי שכמה שיכאב ואבכה ואסבול היא שווה את זה

היא יקרה לי יותר מהכל. יותר מעצמי, יותר מהחיים שלי.

יום אחד כשהייתי אצלה ממש רבנו והתווכחנו והיא בכלל התעלמה ממני כאילו לא הייתי שם ואחר כך גם חברה שלה התערבה בזה ורבה איתה כביכול בגללי.

אחרי שחזרתי ממנה הביתה וניסיתי להתאבד, וחברה שלה התקשרה אלי ללכלך וללבות את האש עוד קצת

יצא לי לדבר עם אריקה בטלפון. כבר אחרי ששאלתי אותה מה הקטע שלה ואם היא לא רוצה שום קשר איתי שתגיד לי ופה זה ייגמר. אחרי שהיא אמרה לי שאני יניח לה ולא ישאל שאלות כזה כי היא לא מתכוונת לענות לי.

דיברנו שיחה רגועה לשם שינוי, בלי צעקות, בלי ריבים.

דיברנו לא על עצמנו אלא דווקא על חברה שלה ועל הריב שלהם. לא הצלחתי להגיד לה שחברה שלה דיברה גם איתי.

חברה שלה הראתה לי את אריקה כמפלצת. כרובוט. שלא אכפת לה מאף אחד . שלא אכפת לה ממני. וזה כל כך כאב

אבל חברה של אריקה לא יודעת כלום על הקשר שלנו. היא לא יודעת כלום.

ביום שאחרי השיחה הרגועה עם אריקה, קיבלתי בטיוטות טיוטה חדשה שלא אני כתבתי.:

19/8/2008 04:27

קצת מאוחר אני יודעת. בכל אופן זאת השעה הכי נוחה מבחינתי.

אולי אחרי שדיברתי איתך הבנתי שיש דברים שאסור לתלות יותר מדי באוויר.

את בן אדם נדיב, רחבת לב ויש לך אישיות כנה. ממש כמו מלאך, בחיי חסרה לך ההילה מעל הראש.

לא טעית בכלום, נראה שלא באמת אמרת מילה לא במקום, פליטות פה מגעילות בהחלט לא היו לך.

אולי זאת רק אני.

בעצם אני בטוחה שזאת אני.

זאת שגרמה לך לראות בי מה שאני לא וזאת שעשתה טעות מזדיינת, מטעה אותך וגורמת לך להיקשר אלי כל כך חזק, להיות תלויה. אני פוגעת, ואני יודעת איך כל זה הלך להיגמר.

יש לי גבולות. קשה לי להיקשר לאנשים, אני מרגישה לא שייכת גם אם יגידו אחרת ויוכיחו בצורה הכי מעוותת בעולם שזה לא נכון. בשבילי זה לא מספיק, מבחינתך או אחרים זה לא אמור להביע כלום, אני מאמינה שיש דברים מעבר למה שבן אדם יכול להגיד, או לעשות. אני לא מסתדרת טוב עם חוקי הטבע ואם אלוהים הוא זה שברא את בני האדם, אז הוא עשה טעות גדולה שברא אחת מרדנית כמוני, אחת ששואפת לעלות הכי גבוה וגם אז זה לא מספיק, אמצא את עצמי תקועה במשהו.

ככה זה מרגיש, שחסר לי חלקים.

פעם הייתי מתרצת הכל בפרנויה, פחדתי להיפגע ונשבעתי שיבוא יום שיקשרו אותי בחדר לבן באיזה מוסד,

הרגשתי שאני משתגעת, ניסיתי כל מה שהייתי מעלה בדעתי ובדעתך ואת כבר יודעת שהשארתי חותמת אצל הרבה נפשות.

התוצאה לזה אולי לא שיפרה את המצב אבל חינכה אותי להיות אדישה וקרה. אפילו שבהתחלה היה מדובר בהעמדת פנים חולנית. את יודעת, כשאומרים לבן אדם שהוא חרא, הוא מתחיל להסריח בסופו של דבר.

ואני אוהבת את עצמי, בחיי כמה שאני אוהבת את עצמי, עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לשנוא את עצמי.

ואין דבר שיכול לחדור אלי. גם אם הוא טוב, הוא לעולם לא יגיע עמוק מדי.

אבל חכי, אני יודעת.

זה לא אומר לך כלום.

אני הזונה שמחזיקה אותך במילים יפות, אני זאת שהייתה מיללת לך שעות על הקו, רק שלא שמעת מספיק טוב בשביל להקשיב. עוד פעם, לא שמעת מספיק טוב בשביל להקשיב. אני ממש לא מאשימה אותך.

האכלתי אותך בזיוף טוטאלי ובדרך את עצמי, שאולי השתנתי. מה שלא רציתי מההתחלה

מזיינת את השכל שזה רק מצב רוח רע, יום רע, שעה רעה ו"זה לא הזמן". שטויות.

אני לא רוצה שיחבקו אותי כשרע לי, לא רוצה שיגידו שיהיה בסדר, לא רוצה שיקשיבו לי.

זה גורם לי להרגיש ממש מגוחכת, להישבר וכאלה

אני מודעת להכל, אני יודעת שיהיה בסדר. אני תומכת ב100 אחוז בהחלטות שלי גם אם זה יכלול הרס עצמי.

לפעמים אני מתחננת לרגע שאהיה נורמלית. כמו אחרים, כמוך או אפילו כמו ורד.

אבל אני לא רוצה, וזה מה שמייחד אותי, זה מה שבניתי, זאת השמחה שלי וזה הכאב שלי, החיוך והדמעות.

וזאת הפרטיות שדיברתי עליה. השטח שלי שאני לא מוכנה לשתף אותו עם אף אחד, אף אחד.

פעם נפגעתי. כבר היו שם, השאירו אחריהם כאוס, אותי מדממת מרוב כאבים, והלכו. מאז נעלתי.

כמו חדר נעול בתוך חדר נעול בתוך חדר נעול שנמצא בתוך חדר נעול עמוק מתחת לאדמה ושם נשמרת תיבה קטנה נעולה.

ואפילו התיאור הזה לא מספיק.

ואת נעמדת בדיוק מעל חלקת האדמה הקטנה הזאת ואת לא זזה ואני רואה שאת קרובה

ואני לא מוותרת על זה בעד שום דבר שיציעו, כמה שהוא לא יהיה נוצץ ומהפנט.

כי זה שלי. זאת אני, השמחה והכאב

5:26

כבר נהיה מאוחר.

13:05

הדבר האחרון שהיה בכוונות שלי זה לפגוע בך.

והכל הרבה יותר פשוט מהזיוני שכל שכתבתי מקודם.

אני בסך הכל צריכה ספייס, מרחק, טווח, הפרש וואטאבר, לא רוצה לריב ולנתק קשר עם אף אחד. אני שונאת את זה, שיקחו אותי כמובן מאליו, אבל לא יותר מדי.

אני בהחלט לא הדבר הכי טוב שקרה לך בתקופה האחרונה, נראה לי שסתם נדמה לך

ואת בטח תביני את זה בשלב יותר מאוחר,

אסור לך להיות לחוצה על אף אחד ובטח שלא עלי, אני לא יציבה במיוחד

את צריכה זמן ואת תראי איך את מתחזקת ויוצאת מהבור שלך בעצמך ותתגאי בכל היכולות שלך

ויש לך הרבה פוטנציאל.

תחיי את עצמך ולא אותי

מבטיחה שיוקל לך, בדיוק כמו שיוקל לי.

אולי אני הולכת להתחרט הרבה על מה שאמרתי, אבל אני אוכלת את עצמי על זה בשקט.

אני אוהבת אותך, באמת.

אל תשתני.

אריקה.

מאז קרו דברים אבל גם מאז אנחנו מדברות עליהם במקום להתווכח בצעקות אחת עם השניה.

אני מכבדת כל החלטה שלה כמה מוזרה שהיא תהיה. כי אנחנו שונות, ואני צריכה לקבל את השוני שלה, כמו שהיא מקבלת את שלי.

וזאת הפעם המליון שאני קוראת את הטיוטה הזאת, והיא עדיין גורמת לי לבכות.

לפעמים אני קצת מצטערת שנתתי לעצמי להיקשר לבן אדם כל כך חזק. להיקשר למישהו שלא מסוגל להיקשר אלי באותה המידה

ואני בטוחה שהיא מעריכה אותי יותר ממה שהיא מראה. כי אני מכירה אותה כבר.

אבל אני גם מודה לאלוהים , שתנן לי הזדמנות כזאת.

שנתן לי חברה כזאת, כמה שהיא תמשיך להגיד שהיא מגעילה ושהיא בן אדם רע.

אין לי כוונות רעות

היא תמיד תמכה וחיזקה אותי. נתנה לי כוח וביטחון עצמי שמעולם לא היה לי.

גרמה לי להתבגר ולהבין דברים

לראות דברים גם מנקודת מבט שונה

ועם כמה שהיא פגעה בי, אני אוהבת אותה.

אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה

ולא מוכנה לוותר עליה בעד שום דבר בעולם, לא משנה מה זה יהיה.

יצא לי פוסט ארוך הרבה יותר ממה שתיכננתי