כך הפכתי למיליונר

בין עמודים מבטון שעדיין לא צבעו ויתדות ברזל כמו אלה שבסרטים הגיבור הרע נופל עליהן, ישבנו אני ועידו ואכלנו כריך. עידו היה בחור גברי לאללה. הוא היה גבר גבר. נשבע לכם שלמייקל ג'קסון למשל, לא היה שום עניין בבחור כזה. אני יכול להבטיח לכם שבבר מצווה שלו הוא שכב עם חצי מהבנות בכיתה. גם אלה שעדיין לא התפתחו. גם אלה שהיו סתם "כזה כאילו" של בנות. אז איפה היינו? אה, אז הוא יושב על ידי במבט מחויך לגמרי ואני ששונא שמחייכים אלי מבלי שאני אהיה מי שגרם לחיוך, שאלתי אותו בתדהמה, "מה, מה מצחיק?". "יש לי רעיון!" הוא עונה לי עם הקול "אני קיבוצניק חתיך ואת יודעת את זה" שלו. "תמות" אני עונה לו וממשיך לאכול מהכריך.

"אוי נו תפסיק להיות ממורמר, היא תתקשר אליך, אני מבטיח" הוא דוחף אותי עם היד. "מה זה קשור אליה? שתלך לחפש, מצידי שתאכל אשל כל היום". "אתה כזה הומו" הוא מסביר לי במבט רציני ומוסיף "אתה רוצה להקשיב לרעיון שלי?" – "כן כן, טוב, נו?" – "אז ככה... לוקחים שקית ניילון ריקה, ממלאים אותה מים ושמים ביצה בפנים!". אני יכול להישבע שלמרות שהיה אמצע היום, אפשר היה לשמוע את הצרצרים ברקע מרוב השקט ששרר באותו רגע באזור השיפוץ במכללה שבה למדנו. "ביצה ומים בשקית? זה הרעיון שלך?" עניתי לעידו בעצבים. "לא מפגר, הרעיון הוא לזרוק את השקית על אנשים שעוברים פה למטה!" – "תגיד לי אתה דפוק? מה אתה בן שנה?".

רגע! פוסית על הסיפור! אני יודע שאתם מחכים לשמוע איך הפכתי למיליונר. אני נשבע שהסיפור עם הביצים והמים קשור לזה. חוץ מזה, עצרתי את הסיפור כדי להסביר שעידו לא באמת היה בן שנה. זה חשוב שתבינו את זה כי הבחור אומנם נשאר שנה בתואר הראשון שעשינו אבל טיפש הוא לא היה, הוא פשוט רצה לקחת עוד קורסים. עוד לפני שהסתיימה השיחה מצאתי את עצמי נגרר ברחבי המכללה ומנסה לשמור על הקצב עם הבחור שקצב ממש לא היה הבעיה שלו. התחלנו בלרוץ לחנות הכתיבה ולקנות שקיות, מכאן רצנו לסופר בסוף הרחוב של המכללה להביא ביצים ואיפשהו שם בדרך נעצרנו כדי לחזור כי נורא רציתי מסטיק אבטיח. אני נורא אוהב מסטיק אבטיח.

בכניסה בדרך חזרה למכללה כשאנחנו עמוסים בשקיות עם ביצים, אנחנו נעצרים על יד רועי. ניסיתי למנוע מהשיחה הזאת להתחיל אבל עידו היה זה שעצר. זה היה מאד מוזר. "אתה רוצה לבוא איתנו?" זרק עידו לכיוון של רועי שהיה המום מהפנייה. "לאן?" הוא ענה לו. "אנחנו הולכים לזרוק ביצים עם מים בשקית על אנשים מהאזור של השיפוץ. "בהצלחה" ענה לו רועי. עידו שצפוי היה להרים כיסא ולזרוק על רועי פשוט הפנה מבט והתחיל ללכת. אני עדיין הייתי עסוק בלחפש את המצלמות הנסתרות בסיטואציה אבל איפשהו באמצע ההזיה הזאת, רועי מתרומם מהספסל בכניסה למכללה וצועק לעברנו "חכו, אני בא..". "אתה בטוח?" שאלתי אותו במבט המום. "כן" הוא מסתכל עלי והרים גבה.

אזור השיפוץ היה אמור להיות מוכן ממזמן אבל בינתיים הוא הפך להיות מקום המפגש של כל החברים. כך בשעות חופשיות במהלך היום מצאנו את עצמנו בורחים למקום הלא נעים הזה בגג המכללה. שנמשיך עם הסיפור? טוב, רק תפסיקו לעצור אותי זה מאד מפריע כל האתנחתאות האלה. קוצור, לא עברו כמה דקות ואנחנו שם בגג, אני יושב על הבלטות מאחורה והשניים ממלאים שקיות במים ושמים בהן ביצים. כדי להבין את הסיטואציה אתם צריכים להבין שאנחנו לא ממש ילדים קטנים, שני הבחורים האלה משכילים אקדמית ואני סתם פה כי צריך והם פשוט מתכננים לזרוק ביצים על אנשים שעוברים למטה. כי מה? כי מי שיעבור שם לא יירצה לדעת מי זרק עליו ביצים מאזור השיפוץ שלמעלה? עוד אתנחתא?

בכל מקרה, היה שם שקט לאללה. הם לא החליפו מילה אחד עם השני. אני יושב מאחורה המום מהמצב, הם ממלאים עוד שקית ועוד שקית, נחושים בדעתם יותר משהיו בתקופת המבחנים. גם כשלעידו בלי כוונה נפלטו קצת מים מהשקית על הנעל של רועי, הם החליפו "סליחה – זה בסדר" אחד עם השני והמשיכו. בסופו של דבר עידו הרים שקית אחת ביד, שאל אותי משום מה אם אני מוכן והושיט אותה לכיוון המעקה. "אתה מוכן להפסיק?!" עניתי לו בעצבים. "אוי נו מה אתה מפחד, אף אחד לא יידע" – "טוב כסמבה, איכפת לך בכל זאת לדלג על זה? לא בא לי להסתבך עם הדיקן" – "אויש דיקן דיקן... אתה כזה ילד!". רועי שעמד בצד גם הוא עם שקית הסתכל עלי במבט מחייך והוסיף "כן דיויד.. אתה ממש ילד.." ופשוט עזב את השקית מהיד שלו ואפשר לה לנחות את שלושת הקומות למטה. "בום!" (רעש של בום כן? אף אחד לא באמת עמד שם ואמר "בום!" אני גם לא בטוח שזה היה "בום" ייתכן שסתם "ספלאחש!" חזק) נשמע אחרי כמה שניות. עידו הסתכל על רועי בעצבים, הרים גם הוא שקית וזרק למטה. רועי הסתכל עליו בחזרה במבט כועס, הרים עוד שקית וזרק גם אותה למטה. בעוד השניים מתפחלצים שם בזריקת ביצים למטה מצאתי את עצמי מתרומם במהירות, זורק בעצבנות "ביי" לאוויר ופשוט הולך משם.

כדי להבין את הסיפור שלי ואת המהות שלו, אתם לא ממש צריכים להיות גאונים. לא, לא נדרשת מכם השכלה אקדמית גם לא ממש ידע ברפואה. אף אחד לא ידרוש מכם להתחיל לתקשר עם האני העצמי שלכם וגם לא ממש לתהות מי גנב לכם את האוטו או הזיז לכם את הגבינה. סביר שכדי להבין את הסיפור שלי כל מה שתצטרכו לעשות זה לשבת מול המסך ולקרוא. רצוי, עם יד אחת במכנסיים (גם אם אתן בחורות) וכוס קפה טובה שתעביר אתכם במסע מרתק משהו ברחביי הכלום שעומד מאחורי ההרפתקה שעיקרה, כמו שהבנתם מהכותרת הדיי נדושה של הבלוג שלי, הוא שהפכתי להיות מיליונר.

כשהייתי קטן, איפשהו בכיתה ח' בערך, התחלתי להבריז מבית הספר. זה היה איזשהו מושג אסור, בערך כמו איבוד בתולין לפני החתונה במאה העשרים. הייתי קם בבוקר, מתלבש יעני לבית ספר ובסופו של דבר נרדם באיזושהי פינה בבית, מחכה שאחרוני הדיירים יעזבו ויאפשרו לי להעביר בוקר של שבת ממש באמצע השבוע. כך באחד מין הימים שאפיינו את ההתמכרות החדשה שלי, בערך בשעה אחת עשרה בבוקר, יצאתי מחדר הגג בו נרדמתי במורד המדרגות ופגשתי את השכנה שלנו, בולימיה.

לכל אלה שהפה שלהם נחת על המקלדת, תרימו אותו, קראו לה בולימיה. אף אחד לא באמת ידע איך קוראים לה כי זה היה שם רוסי מוזר אבל עם הזמן, אחרי הרבה היתקלויות בחדר המדרגות, החלטתי שעקב המראה הזועק של מישהי שניראת כאילו היא הולכת להקיא עוד שנייה, זהו שמה של השכנה הרוסייה. בהתחשב בכך שהיא הייתה די מבוגרת, קשה היה להתעלם מהחזה שלה. היה לה חזה כל כך גדול שלהשתמש בבדיחה הידועה של "הוא כל כך גדול שהיא יכולה להגיש עליו אוכל"  ימעיט בערכו של החזה הענק של גברת בולימיה מהקומה השנייה.

איפה היינו? אה כן, הפכתי למיליונר. אבל שנייה, תשאירו את זה בצד. גברת בולימיה פגשה אותי בחדר המדרגות והסתכלה לי עמוק לתוך העיניים. "שוב פעם אתה זה מבריז!" היא צועקת לפתע כשפרצופה נראה כאילו היא הולכת להקיא (כן, גם באותו הרגע, מנהסתם). הסתכלתי עליה במבט מופתע והצהרתי בביטחון עצמי מלא ש-"ממש לא הברזתי, יש לנו שעה חופשית וקפצתי לאכול". "אז בגלל זה אתה כזה זה שמנמן!" היא אמרה במבטא רוסי כבד והסתכלה לי על הגוף. "אני ? שמנמן?" עניתי. "כן כן, אתה זה שמנמן" היא הצהירה וחבטה במותניים שלי כאילו הייתי שק אגרוף. "סליחה? את זה חוצפנית!" עניתי לה. גברת בולימיה פתחה פה גדול ופערה חזה, "אני לא מוכנה שתדבר אלי ככה! אני אישה זה מבוגרת!".

יכולתי להרגיש את האוזניים שלי בוערות מעצבים. המשכתי לרדת במדרגות לכיוון הבית שלי כשבולימיה עומדת מאחוריי עצבנית. "אני אספר להורים שלך!" היא זורקת לכיוון שלי. "סליחה?" עניתי לה. "כן כן! אני אספר זאת אמא שלך על זה הברזה שלך!" היא הוסיפה. בעודנו מתקוטטים מילולית נשמעת דלת הכניסה בבניין נטרקת ובמדרגות עולה בחורה, בשנות העשרה לחייה, מתהלכת לה באלגנטיות ונעמדת על ידנו במבט מופתע. "על מה אתם רבים?" היא שואלת. היה קשה לפספס את השיער השחור הגולש והעיניים הירוקות שלה שצעקו "אני פצצת מין" עוד מלפני שהספקתי להחטיף מבט לכיוון דרומי יותר. השכנה בולימיה הסתכלה על הנערה הזרה, "את אחות זה דיויד?". "כן", ענתה לה הנערה. "את תגידי זה אבא שלה שהוא מבריז מבית ספר!". הייתי בשוק. השכנה בולימיה מעולם לא אמרה יותר משלום וברור שמשהו ממש עצבן אותה, בטוח שלא אני, אני כזה ילד טוב. אני חושב. חוץ מזה, כמה שנים שאנחנו מכירים, איך הגעת למסקנה שיש קירבה גנטית ביני לבין היצור היפה שעומד לימיני?

הנערה הזרה (לא במובן ה-"עובד זר" של המילה) חייכה חיוך רחב של אורביט ואמרה "טוב". בולימיה הרימה את המבט לכיוון שלי ודפקה בי מבט של "כך יעשה לשמנמן שהבריז מבית סיפרו". היא המשיכה לרדת במדרגות ונעלמה אל מחוץ לבניין. "סיוון" אמרה הנערה והושיטה יד קדימה. "אני חושבת שהצלתי אותך הרגע". בעודי מנסה לגבש מילים נורמאליות מהפה נפלט לי משהו בסגנון של "תודה" ומצאתי את עצמי ממשיך לרדת במדרגות. סיוון (אבל לא במובן הצפוני של המילה) נשארה מאחורה קצת מבולבלת ואני נכנסתי הביתה. לא לא, אל תהיו מצחיקים, זה לא סיפור אהבה, אני לא הולך לחפור לכם על סיוון וכמה היא מושלמת, לעזאזל, אין לי מושג בכלל מאיפה היא צצה ומה היא עושה בקומה שלי.

אז לא, כדי להבין את הסיפור על איך הפכתי להיות מיליונר, (כותרת שלא מצאתי לה תחליף אחר כיוון שעזבתי את הלימודים באמצע ולא הספקתי ללמוד על כותרות), אתם לא צריכים להיות רומנטיקנים חסרי תקנה ובכלל, רצוי שאם אתם רוצים להעתיק את השיטה ממני, תקפידו בחיפושים אחרי סרטי פורנו במקום לחפש בחורות כל היום. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשבת מול המסך ולקרוא. רצוי, עם יד אחת במכנסיים (גם אם אתן בחורות) וכוס קפה טובה. מאז הסיפור הזה קרו כמה דברים. סיוון התחילה ללמוד משפטים, המורה לאנגלית התקשרה וחשפה את התמכרות ההברזות שלי, בולימיה מתה, בנות גילמור בוטלה ואני, אני הפכתי למיליונר.