הפוסט הקודם שלי נראה לי גרם לאנשים לחשוב שאני בן אדם, רואה שחורות, שחושבת רק על סבל או על מוות.
זה לא נכון.
אני לא בן אדם פסימי. אני פשוט בן אדם ריאלי. לא יותר...וגם לא פחות.
שוב, אל תבינו אותי לא נכון, יש בי תיקווה, אני חושבת שלכול אדם יש, כי בלא תיקווה-אין חיים.
קשה לי להבטא את עצמי יותר מדי,זה נכון, קשה לי לדבר הרבה מאוד, במיוחד אם מדובר עליי.
החיים ממשיכים, וקורים דברים, במכול מעשה יש איזה מוסר השכל לעתידי,וכשיוצא לי לבחון את הדברים אני
מוצאת ש...קל לי מאוד להעביר על עצמי ביקורת, ולרוב אני ימצא את עצמי מעבירה ביקורת שלילית,
קל לי להגיד מה לא בסדר אצלי, אבל קשה להגיד מה כן. אני מקווה שיש דברים כאלה שהם בסדר אצלי.
הרבה מאוד דברים מדאיגים אותי, בין אדם זה קשור לעצמי או לאנשים אחרים,
אמנם, כמו שידיד שלי אמר לי, למדתי להתעלם מהרוב ולהשים זין, הייתה אפילו תקופה של אדישות גמורה, אם זה כלפיי אנשים אחרים,
וניסיתי להיות אדישה גם לעצמי אבל די מהר ראיתי שזה לא אני, כי כשבאמת רע לי, העניים שלי אומרות הכול, גם אם החיוך שלי אומר את ההפך.
אני כ"כ שונאת אנשים, כמה יצא לי להפגע, גם אם זה מעשים קטנים או גדולים, גם אם הם היו בכוונה או לא,
אני זוכרת הייתה תקופה שבה העדפתי להיות לבד, אח"כ הבנתי שלצורך הנפשי שלי אני צריכה לפחות בן אדם אחד, שפשוט יבין.
הרבה זמן אני מחפשת אחר אותו בן אדם, וכשיוצא לי להאחז הבאחד שקרוב לציפיותי, או שהוא מפשל, או שהוא מוותר, או בורח,
או עובר דירה, בין היתר. ובכול זאת, הצורך לפרוק הוא תמידי. אף פעם לא יצא לי להפתח לגמריי, להגיד הכול, כול מה שאני
חושבת ומרגישה, עד הפרט האחרון, ואני גם יודעת שאני בחיים לא יעשה את זה. למה, כי אני מפחדת להפגע, או לפגוע.
יצא לי לפרוק את הרגשות העזים האלה בכמה דרכים, חלקן היו מוצלחות יותר, חלקן פחות.
הדרך הכי משחררת הייתה הבכי. דמעות מלוחות שזולגות להן מהעניים. זולגות וזולגות וזולגות...אבל מה קורה כשהדמעות מפסיקות?
כשפשוט אין יותר דמעות, הכינרת מבפנים התייבשה. מה עושים הלאה? איך אני אמורה לפרוק הכול...
מדהים עד כמה השנאה יכולה להיות גדולה ועוצמתית, אבל עוד יותר מדהים הוא הצורך לקיומו של בן אדם אחר שפשוט, יבין.
אוליי אפילו בלי מילים. אבל כנראה אני מבקשת יותר מדי.
I wanted to cry
.But the tears wouldn't come
Existential
Need
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dopamine7