The Game Of Life

אני מרגישה שאני במירוץ אל הבילתי מודע.

אני נמצאת בנקודת שיווי משקל מסויים שאני מפחדת שלא תשאר מאוזנת.

לא טוב לי, אבל גם לא רע לי.

ואיך להמשיך מפה? אני לאיודעת.

אני לא רוצה למשוך יותר מדי תשומת לב, אני לא אוהבת או צריכה את זה, אבל מצד שני אני רוצה שיראו שאני עדיין קיימת.

אני לא רוצה להתחיל את השיחה האגו לא מרשה שלי, אבל הלב כ"כ רוצה.

אני לא רוצה לבכות יותר, אבל הדמעות זה כבר משו שלא בשליטתי.

אני לא רוצה לדעת יותר מדי, כי גם ככה הראש שלי מוטרד מעל ומעבר.

אני לא רוצה לחשוב, כי זה מוביל אותי רק למבוי סתום.

אני לא רוצה להיות פטתית, אבל הדבר הזו סוחף אותי לזה.

אני לא רוצה להרגיש, אבל לצערי אני בן אדם.

מה אני כן רוצה, הדברים אלה מובנים מאליו, לא נראה לי שאי פעם בקשתי הרבה.

עכשיו נשאר לי רק למצוא את הכיוון הנכון, ולהמשיך ללכת.

הפוסט הקודם שלי נראה לי גרם לאנשים לחשוב שאני בן אדם, רואה שחורות, שחושבת רק על סבל או על מוות.

זה לא נכון.

אני לא בן אדם פסימי. אני פשוט בן אדם ריאלי. לא יותר...וגם לא פחות.

שוב, אל תבינו אותי לא נכון, יש בי תיקווה, אני חושבת שלכול אדם יש, כי בלא תיקווה-אין חיים.

קשה לי להבטא את עצמי יותר מדי,זה נכון, קשה לי לדבר הרבה מאוד, במיוחד אם מדובר עליי.

החיים ממשיכים, וקורים דברים, במכול מעשה יש איזה מוסר השכל לעתידי,וכשיוצא לי לבחון את הדברים אני

מוצאת ש...קל לי מאוד להעביר על עצמי ביקורת, ולרוב אני ימצא את עצמי מעבירה ביקורת שלילית,

קל לי להגיד מה לא בסדר אצלי, אבל קשה להגיד מה כן. אני מקווה שיש דברים כאלה שהם בסדר אצלי.

הרבה מאוד דברים מדאיגים אותי, בין אדם זה קשור לעצמי או לאנשים אחרים,

אמנם, כמו שידיד שלי אמר לי, למדתי להתעלם מהרוב ולהשים זין, הייתה אפילו תקופה של אדישות גמורה, אם זה כלפיי אנשים אחרים,

וניסיתי להיות אדישה גם לעצמי אבל די מהר ראיתי שזה לא אני, כי כשבאמת רע לי, העניים שלי אומרות הכול, גם אם החיוך שלי אומר את ההפך.

אני כ"כ שונאת אנשים, כמה יצא לי להפגע, גם אם זה מעשים קטנים או גדולים, גם אם הם היו בכוונה או לא,

אני זוכרת הייתה תקופה שבה העדפתי להיות לבד, אח"כ הבנתי שלצורך הנפשי שלי אני צריכה לפחות בן אדם אחד, שפשוט יבין.

הרבה זמן אני מחפשת אחר אותו בן אדם, וכשיוצא לי להאחז הבאחד שקרוב לציפיותי, או שהוא מפשל, או שהוא מוותר, או בורח,

או עובר דירה, בין היתר. ובכול זאת, הצורך לפרוק הוא תמידי. אף פעם לא יצא לי להפתח לגמריי, להגיד הכול, כול מה שאני

חושבת ומרגישה, עד הפרט האחרון, ואני גם יודעת שאני בחיים לא יעשה את זה. למה, כי אני מפחדת להפגע, או לפגוע.

יצא לי לפרוק את הרגשות העזים האלה בכמה דרכים, חלקן היו מוצלחות יותר, חלקן פחות.

הדרך הכי משחררת הייתה הבכי. דמעות מלוחות שזולגות להן מהעניים. זולגות וזולגות וזולגות...אבל מה קורה כשהדמעות מפסיקות?

כשפשוט אין יותר דמעות, הכינרת מבפנים התייבשה. מה עושים הלאה? איך אני אמורה לפרוק הכול...

מדהים עד כמה השנאה יכולה להיות גדולה ועוצמתית, אבל עוד יותר מדהים הוא הצורך לקיומו של בן אדם אחר שפשוט, יבין.

אוליי אפילו בלי מילים. אבל כנראה אני מבקשת יותר מדי.

I wanted to cry
.But the tears wouldn't come

המצב שלי כיום הזכיר לי איפושהו את הסיפור "התערבות" של אנטון צ'כוב.

בסיפור יש יחס לסוגיית החיים והמוות שבודקת מה עדיף: לחיות כאסיר במאסר עולם, או למות וזהו?

למרות ממה שזכור לי, הייתה שם גם אמירה כי האדם לא יכול לחיות בלי אנשים אחרים תקופה ארוכה.

פתיחת הסיפור מציגה את אחת מהדמויות הראשיות שהם בנקאי ועורך הדין.

הבנקאי טען שהאדם אנינו יכול לחיות במאסר עולם, ללא קרבת נפש אדם אחרת,

בעוד שהעורך דין טען כי הוא יוכל לעשות זאת.

הבנקאי התערב שהעורך דין לא יוכל לחיות כאסיר למשך תקופה ארוכה, הוא היה פשוט בטוח שבשלב כולשהו הו יפרוש,

והוסיף כי אם ינצח, הוא יביא לו משו כמו מליון שקלים. 

 הסיפור מתרכז בכמה נקודות:
- סיבת ההתערבות, והחוקים שנקבעו לה.
- השתלשות הענינים בכלא.
- הסיום הפתוח

העורך דין עכשיו בכלא, תקופה ארוכת שנים, כול שנה הוא בוחר להתעסק בתחום שונה על מנת להעביר את הזמן, כמו קריאה

מעמיקה בספרים, או נגינה.

 הבנקאי ביינתים הזה שחשב שלו תמיד יהיה כסף,כרס עם כספו בבנק, ואין לו כסף, הוא עני.

אבל הנה מתקרב היום בו הוא יפסיד בהתערבות עם העורך דין, ויצתרך לשלם לו,

אבל איך הוא יוכל לשלם שהוא בעצמו אין כלום. לכן הוא מחליט להרוג אותו.

לדעתי, סוף הסיפור הוא די מפתיע.כול משך שהייתו של עורך הדין לבדו, גרמה לו להבין, שכסף זו חומריות שבאה והולכת,

ולכן הוא לא רצה לקבל את הכסף שמגיע לו מהבנקאי. ויצא 5 שעות לפניי הזמן. מה שנמשע מהצד די אבסורדי לא?

כול השנים האלה היית בכלא...לשווא?

בלילה לפניי יציאתו של עורך הדין, מגיע הבנקאי המתוכנן כבר להרוג, כשלפתא הוא נתקל במכתב שעורך הדין רשם לו,

במכתב היה רשום כי העודך דין מוותר להבנקאי על הכסף, כי הבין שחיי החומריות לא יעלו בחיים על ההרגשה של החופשי והאינטרקציה עם בני האדם.

כמובן הבנקאי לא הרג את עורך הדין, והיה לו די מזל שבסוף הוא לא היה צריך לשלם לעורך הדין, אבל לחשוב שהוא יכול היה להרוג בשביל כסף?!.

סוף הסיפור נותן לקורא חומר למחשבה.

הסיפור בא בכוונה להראות לנו איך החיים מתנהלים. יש בני אדם המסוגלים לעשות הכל בשביל החומריות,

 בגלל קלות דעת ואי הבנה של החיים.

הסיפור גם בא לפתוח לנו את המחשבה על ערך החיים, האם עדיפים חיי סבל על מוות.

ומה באמת עדיף?