לא לחשוב.
לא לחשוב.
לא לחשוב.
שיט...
חשבתי.
והנה זה שוב מתחיל, אותו גל של מחשבות שרוצות כ"כ לצאת החוצה אבל לא יכולות כי אין לי מילים לתאר אותן.
אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב, ומדקלמת לעצמי בראש מחשבות מפה ועד הר תבור וברגע שאני מגיעה לפה בשביל לכתוב
אותם, הכול מתבלבל לי בראש ונעלם.
ידעתי שזה לא יהיה פשוט, החיים. ידעתי שהמילה הקטנה הזאת מורכבת מיותר מדי דברים שמשלימים אותה לאחת גדולה.
אם זה אותן עליות שחויתי בחיי הקצרים, ואם אותן הנפילות העמוקות והכואבות, הלמידה מהן, החזרה עליהן ושוב, למידה.
אני גם עושה טעויות, אני בן אדם, אחריי הכול. יש דברים שהם תחת שליטתי ויש כאלה שפחות.
הכול סובב אותי במעגל וחוסם לי את הדרך החוצה. נמאס לי להסתובב במבוך ללא מוצא הזה.
נראה לי אני פשוט מפחדת להגיד את זה. ולא נראה לי שאני יעשה את זה בזמן האחרון.
אבל ממה הפחד הזה שלי נובע? זה מחסום הגנה, או סתם איזה רגש שמגיע במצבים כאלה.
הרי יש לי את הסיבות שלי להתנהגות שלי, אני לא סתם ככה, ככה.
למה יש לי כ"כ הרבה שאלות ותשובות וכמעט ולא?
למה אני שוב חושבת על העבר?
הראש כבר כואב מזה חייבת להפסיק, ולהתמקד בדברים אחרים.
טוב לא חושבים, מ-ע-כ-ש-י-ו....
לא לחשוב.
לא לחשוב.
לא לחשוב.
שיט...
חשבתי.
Living at different places
Evading into various spaces
My compass has broken
I'm losing the way
An ongoing madness has led me astray
My past breathes down my neck
And it seems now that all I can do is
Go back to beginnings when all lay ahead
A fading illusion now plagues me instead
In me there's still a place that fulfils me
A sanctity here that I call home, I run to
When winter descends
If I try, can I find solid ground
I follow elusive paths
Oh, it seems they've been written in stone
And the door to a new life is closing so fast
Burning the bridges will not bring me back
In me there's still a place that fulfils me
A sanctity here that I call home, I run to
When winter descends
If I try, can I find solid ground
I know that in me there's still a place that fulfils me
A sanctity here that I call home, I run to
When winter descends
If I try, can I find solid ground
Or am I just wasting time?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dopamine7