The Game Of Life

לא חשבתי שאני באמת יצתרך את זה, לעשות עוד פוסט בנושא הזה...שוב.

כנראה שיש משו שמציק לי, שלא מרפה ממני...והמשו הזה ממש לא בא לטובתי.

חשבתי שהעניינים יפעלו בצורה אחרת, שונה, שהכול יסתיים במכה אחת, וכמו שזה הסתיים זה גם יעבור,

אבל כנראה שטעיתי, הכול לא פשוט כ"כ, עלק פשוט.

קשה להסתכל אחורה ולראות שטעית, קשה גם להודות בזה לפעמיים,

עם כול זיכרון יש לי צביטה בלב, והמוח שלי תמיד מנסה לחשוב מה הייתי עושה אם...

למרות שזה מיותר, כי כול זה שייך להסטוריה, ואני צריכה להפנים ולחיות עם זה.

לאיודעת למה קשה לי כ"כ להתמודד עם זה, מה מונע ממני מלהמשיך הלאה,

מה גורם לי כול פעם לעשות צעד אחורה. חייבת להודות, זה מעצבן, זה מחרפן, זה פשוט מוציא אותי מדעתי,

החוסר היכולת הזה להתמודד עם המצב הזה. פאק, למה לעזאזל למה, התמודדתי עם דברים קשים יותר,

חוויתי נפילות קשות יותר, מכות חזקות יותר, רגעים גרועים יותר, והתגברתי על זה, כמו גדולה, לרוב לבד.

אף פעם לא תפסתי את זה כנקודת חולשה, אומנם לדבר על זה עדיין קשה לי,

קיים אצלי פחד בלתי מוסבר שמונע ממני להגיד דבר מה בנושא הזה, לאיודעת ממה הפחד הזה נובע...

אוליי הפחד לאבד את החלקיק האחרון שנשאר לי...כשגם הוא לא גדול במיוחד.

זה לא קרה לי בעבר, ואם קרה אז לא זכור לי...כנראה שהכול היה בעוצמות חלשות יותר שהפכו את המצב הנוכחי

לאתגר גדול, שאני פשוט משתוקקת לעבור, לנפנף עם היד לשלום ולצרוח ביי ביי. ביי.

אחריי נסיונות כושלים, האמנתי שהתרופה הטובה ביותר הוא הזמן, הרי מה יותר טוב בדברים האלה אם לא הזמן,

שככול שהוא עובר הוא פשוט לאט לאט משכיח את הכאב המעצבן הזה,

לאיודעת למה אצלי כול הפרוצדורה הזאת התעכבה, לאיודעת למה הזמן בכלל לא עוזר לי,

הוא מקל אבל בכלל לא עוזר. כנראה שיש דברים שאפילו הזמן לא יכול למחוק.

אוחחח...באלי לעשות ככה שאני יהיה כמו מכונה, רובוט, לא להרגיש כלום,

או להכאיב לעצמי בצורה כזאת שאני ישכח את הכאב הזה,

להוציא חלקים מהזיכרון,

להפסיק להיות כ"כ פטאתית ומעוררת רחמים,

לשכתב...לשכוח...והעיקר הוא למחוק...למחוק.

אני פשוט לא יכולה

אני כזה כישלון...שונאת את עצמי.