זה דיי מוזר, פתחתי מיליון בלוגים וכולם נסגרו בשלב מסויים, כל בלוג פתחתי בשלב אחר בחיים, כנראה שעבר השלב הבלוג עבר איתו, זה דיי חבל להתחיל כל פעם מחדש, אבל ת'אמת, שאם את השלב הזה של החיים שלי אני אצליח להתחיל מחדש אני אשמח.
יש כמה דברים שעליהם אני לא אוותר, על החבר, על המשפחה, על החברות הקרובות.
אבל חוץ מזה אני מוותרת על הכל.
זה סיפור ארוך שהפסיכולוגית כבר שמעה אלף פעם, וגם לה אין דרך לעזור.
אני עייפה מלספר אותו שוב, זה כנראה יהיה בטיפין טיפין.
היום מצאתי עוד בלוג, של החברה הכי טובה שלי, ידעתי שהיא מתרחקת, לא ידעתי כמה.
היא כלכך חשובה לי, היא החברת ילדות שלי, מגיל אפס אני איתה, ופתאום היא מוצאת לעצמה אנשים אחרים, לשתף אותם, לספר להם, ואני מרגישה כלכך זנוחה בצד, מספר 2, או אפילו שלוש.
גם ככה יש לי בעיות עם עצמי, קשה לי נורא לראות אותי מתחברת, ורבות הפעמים שאמרתי לעצמי שאני חרא חברה.
אני פשוט ילדה דיי מדוכאת, בסיפורי האישי, ואני מרגישה שאני דיי מפגינה את זה החוץ, לאנשים היחידים שמשמחים אותי.
זה דיי עצוב, לא?!
אני עוד ילדה עם הערכה עצמית נמוכה שחושבת שהיא מכוערת הכי בעולם, והכי שמנה בעולם, ולא מצליחה לפתור את זה בתוך עצמה.
נלחמת בזה יותר משנה וחצי, ועדיין, גם עם עזרה שותפת, :\ לא מצליחה לעבור הלאה.
כאילו החיים שלי נעצרו בשלב מסויים.
וחבל שזה דווקא השלב הזה, השלב שאמור להיות השלב הכי טוב בחיים שלי, שאני יכולה לעשות שטויות ולהנות, וזה מה שאני אמורה לעשות, במקום זה אני יושבת, בבית, מדוכאת, ישנה, אפילו אני חושבת שחבל, הלוואי והמחשבות האחרות היו מסכימות איתי.
אני מרגישה שאני מפספסת את התקופה הכי חשובה בחיים, התקופה לרכוש חברויות, אני מרגישה שכל דבר שאני בונה באיטיות, אני הורסת במהירות.
אני יכולה להיות כלכך הרבה יותר, ואני כלכך לא מצליחה כי אני מרוכזת בדברים כלכך שוליים, ואפילו אני מודעת לזה שהם שוליים, ושאם הם כלכך מעסיקים אותי יש לי איזושהי בעייה, אבל בכל זאת, עצם הידיעה לא עוזר לעבור הלאה.
אני יכולה להצליח בלימודים, תמיד הצלחתי, הייתי התלמידה שכל המורים אהבו והיו לי ציונים טובים, ועדיין- חוץ מהקטע עם הציונים.
החבר שלי, שאני הכי אוהבת בעולם, וגם הוא אוהב אותי, אני מרגישה שמגיע לו כלכך הרבה יותר ממני, אני מרגישה הכי טוב בעולם לידו, אבל מרגישה שמגיעו לו אפילו טוב יותר.
אני מרגישה כלכך רע עם עצמי.
אני רואה את עצמי בצורה כלכך ביקורתית, שיפוטית.
וזו רק אני, ואני מאמינה רק לעצמי, אף אחד לא מצליח לשנות את המחשבות שלי, להפך, אני מרגישה שכולם חושבים כמוני ואומרים אחרת.
בטח ניסיתם לנתח מה יש לי-
אז זהו כבר אין לי, אבל הייתם בכיוון
שלום לכם, נעים להכיר, אני ענבל,
לפני שנה וחצי (אפילו יותר) הייתי מאושפזת על הפרעות אכילה.
זה עבר, בע"ה, ואני בריאה ושוקלת לחלוטין בסדר.
רק השריטה במוח לא עברה, אני עדיין רואה את עצמי בצורה הכי ביקורתית ומגעילה בעולם, וכן, עדיין, למרות המשקל התקין, מקפידה על קלוריות.
ולא, אני לא תומכת בשום דבר כזה, אני מרגישה אומללה.
מרגישה מקרה אבוד, למרות שרבים הם המקרים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bla'al